<h1>תוספות ישנים מכת"י</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כל כנויי נדרים כנדרים. כנוי הוא לשון מכנה שם לחברו, שהרי שם המיוחד של נדר הוא קרבן לה', אבל חכמים תקנו כנויין כדמפרש בגמ', ועדיפי כמו הנדרים לענין דאדם המתפיס בהם עובר בבל יחל כמו בנדרים עצמן. ובגמ' קאמר דכל כנויין דמפרש בסמוך לשון גויים הם, ואיכא מאן דאמר לשון שבדו חכמים להיות נודר בהם כי היכי דלא ליתי דלימא קרבן לה', מחמת דלישנא דקרא הוא רהוט בפיו ואתי שיתפיס בלשון קרבן [לה'] וזימנין דאתי לאיחלופי דלימא לה' מעיקרא ולא לימא קרבן, וקא מפיק שם שמים לבטלה. ואמר הר"ר יצחק דנפקא מינה בין לשון גויים ולשון שבדו, דאי לשון גויים ה"ה דכל שאר לישני אף מאותן שאינן מפורשין בסמוך במתני' מהנו, והא דנקט הני משום דהני מהנו אף אם לא נתכוין הנודר לידור אלא מחמת עקימת שפתיו קאמר להו עבר עליה בבל יחל דברו, ושאר לישני מהנו אם נתכוין לידור בהם בבל יחל, ואי לשון שבדו, לא מהני אלא הני דתיקנו חכמים משום דדמי קצת לנדר.
וחרמים כחרמים. פי' וכנויי חרמים המפורשים בסמוך הם כחרמים עצמם. וא"ת ללשון שבדו מה הועילו חכמים בתקנתם, כי נמי התפיס בכנויי חרמים צריך להוציא השם מפיו דהיינו לה', דאם לא כן לא יועילו כלום, דקיימא לן דסתם חרמים לכהנים. ושמא י"ל דמ"מ לא יצטרך להוציא מפיו השם, שיכול לומר ולפרש בלשון שיהא לבדק הבית לאפוקי מתורת סתם חרמים שהם לכהנים.
ושבועות כשבועות. מהני נמי כנוייהם כשבועה עצמה. ואע"ג דבשבועות [ל"ח ע"ב] פליגי ביה תנאי, דחד אמר עד שישבע לו באלהי ישראל או בשם המיוחד [וחד אמר אפילו בכינוי ולא בעי שם המיוחד] אבל בכנוייהם ליכא מאן דאמר דחלה השבועה, היינו דוקא בשבועה הבאה לו על ידי אחרים, שמשביעין אותו על ידי ערעור שיש להם עליו, כדכתי' קרא [דה"ב ל"ו י"ג] אשר השביעו באלהים, ואז בעינן שיוציא השם מפיו, אבל בשבועה שנשבע הוא בעצמו ודאי מועיל שם כנוי.
ונזירות כנזירות. בשלמא למאן דאמר [לק' י' ע"א] לשון גויים, דא"כ הוו מדאורייתא, ולא הוי קרבן חולין בעזרה, אלא למאן דאמר לשון שבדו קשה קצת, דגבי נזירות שצריך להביא קרבן היאך יועילו כנויין, דכיון דאינו אלא תקנת חכמים הרי הוא חולין בעזרה. ושמא י"ל דאלומי אלמוה רבנן, כיון דברצונו לידור מהני כמו אם היה נודר בלשון קרבן, ואוקמוה רבנן אדין דאורייתא.
האומר לחברו מודרני ממך. וכל הני לישני דהך בבא קרי להו ידות נדרים בגמ', וקאסר נפשיה על חברו בהם. שאני אוכל לך. פי' משלך, וכן שאיני טועם משלך, אסור ועבר עליה בבל יחל. ובגמ' פריך אמאי תפסיה בהני לישני, והוה ליה לפרש כנויין ברישא דאיירי בהו והדר ליפרוש ידות.
מנודה אני לך, ר' עקיבא היה חוכך בזה להחמיר. חוכך לשון המתחכך בכתלים הוא, כאדם המתחכך על ידי שמסופק הוא בדבר אם יש בה דין להחמיר, דהאי לישנא לא משתמע שפיר ענין דנדר רק הרחקה בעלמא.
<h2>דף ב:</h2>
מאי שנא גבי נדרים דקתני כולהון. כלומר דהכא במסכתין קתני לכלהו, חרמים ושבועות ונזירות, ובנזיר לא קתני כלהו. ומשני משום דנדר ושבועה גבי הדדי כתיבן בפרשה תנא להו, ואגב דתנא שבועות תנא לכולהון. ואע"ג דגבי נזיר כתיב נדר בפרשה, מ"מ כל עיקר הפרשה לא מיירי בנדר כמו גבי נדרים. וליתני שבועות בתר נדרים. פי' הואיל ובפרשה נמי סמיכן אהדדי.
ומשני איידי דתנא נדרים דמתסר חפצא עליה, כגון קונם הוא עלי, והיינו דאיכא בין נדר לשבועה, דאילו נדר לא הוי אלא כגון דאמר ככר זו עלי נדר, אבל אי אמר נדר שלא אוכל ככר זו, דקאסר נפשיה מן חפצא, אין זה לשון נדר, ולא אסיר עליה, אבל הוא לשון שבועה, שבועה שלא אוכל ככר זו, דבנדר הוא דוקא דכתיב איש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור, אלמא עליה דחפצא רביע איסורא, תנא נמי חרמים, דדמי ליה בהא מילתא, דכתיב כל חרם קודש קדשים הוא. לאפוקי שבועות דקאסר נפשיה מן חפצא, דכתיב ונפש כי תשבע, אלמא עליה דידיה אזהר רחמנא שנשבע שלא יהנה ממנו. (והדר) [ובתר] שבועות תני נזירות, דדמי ליה בכי האי גונא, דהא קאמר הריני נזיר ולא קאמר יין זה עלי.
והדר פירש ידות, בתמיהה, (שאינו גומר דבריו אלא מתחיל ומתוך כך נשמע מחשבת לבו, כמו יד הכלי שאינו גוף הכלי, דאע"פ שגמר בלבו צריך להוציא בשפתיו וחשבינן הידות כמו אם גמר דבריו) כלומר הוה ליה לפרושי הכנויין ברישא הואיל ואיירי בהון. ותו ידות אינשי. בתמיהא, פי' ועוד דבר תימה הוא שהרי שכח התנא למתני ידות נדרים, והוה ליה למימר וידות נדרים כנדרים כי היכי דתני כנויין. ומשני איירי בהון. כלומר אין הכי נמי דתנא תני להו, וחסורי מחסרא והכי קתני. וליפריש כנויין ברישא. דמשום שהגיה מתני' לא מיתרצא. ומשני להא דסליק מיניה קא מפרש ברישא. דהיינו ידות למאי דחסורי מחסרא ליה, כדתנא במה מדליקין ובמה אין מדליקין, ומפרש מאי דסליק דהיינו אין מדליקין. וכל היכא דפתח בה לא מפרש ברישא מאי דפתח אלא מאי דסליק, והתנן יש נוחלין ומנחילין, ומפרש ליה בריש[א ואלו] נוחלין ומנחילין, דהיינו מאי דפתח ביה. והתם מפרש לכולהו. וכן [יש] מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, כגון שהיבם ממזר. מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן, כגון שהבעל ממזר, ואפי' הכי תפשי בה קידושי, ומשום הכי מותרות ליבמיהן. יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן, שילדה אמו כבר מבעל אחר, דהשתא אפי' [לא] ילדה לזה מעולם עד השתא לא הוי בכור לכהן, דבפטר רחם תלא רחמנא, ולנחלה הוא בכור, דבתר אביו אזיל נחלה. יש בכור לכהן ואין בכור לנחלה, [כגון] שלא ילדה אמו מעולם ואביו נולדו לו בנים כבר מאשה אחרת. ומשני הלין משום דאושא, פי' כל הני משום דההוא דסליק מיניה יש בו אריכות לשון, וצריך להאריך ולטפויי בלישניה, מפרש ההוא דפתח ביה ברישא. אושן לשון הומה, והיכא דאיכא רובא דמילי קרי ליה אושן, שבמקום רבים יש הרגש והומה. ופריך והא במה בהמה יוצאה דלא אושא. [והו"ל] למתני ההוא דסליק מיניה, וקא מפרש ההוא דפתח ביה ברישא.
<h2>דף ג.</h2>
אלא לאו דוקא נקט. ולא דקדק בלשונו, וזימנין נחת לפרש ההוא דסליק מיניה ברישא, וזימנין ההוא דפתח.
ואיבעית אימא ידות דמתני' דהכא איידי דאתיין מדרשא, כדמפרש בסמוך, חביבא ליה למיתנינהו ברישא דהוא חידוש. ומ"מ צריכנא לתירוצא קמא, ולא דחינן ליה, דבהכי איתרצו כולהו קושיין דלעיל. והשתא פריך אי הכי, דחביבי ליה, ליפתח בהון בידות ברישא וליתני כל ידות נדרים כנדרים וכל כנויי נדרים כנדרים. ועד השתא לא רצה לפרוכי האי פירכא, משום דהא לא מסתבר ליה לומר הכי, דיותר פסיקא ליה מילתא למיפתח מסכתין בכנויי נדרים דאיירא בהון כוליה מסכתין, מיהו השתא דמשני דחביבי ליה פריך ליה תלמודא.
ומשני פתח ברישא בכנויין דאורייתא והדר מפרש ידות דאתיין מדרשא, הניחא למאן דאמר לשון גויים. אז הם דאורייתא [וראוי להקדימם] לידות, אלא למאן דאמר לשון שבדו להם חכמים מלבן. כדמפ' בסמוך להרחיק אדם מעבירה, דילמא בעי למימר לה' קרבן ואמר לה' והדר אימליך ולא יאמר קרבן ומפיק שם שמים לבטלה, א"כ מדרבנן הם וליפתח בהו [בידות] ברישא, ומשני ולא חסורי קא מחסרת למתני' מכח אידך קושיא כדאמרי' לעיל, וכיון דמחסרת לה תגיה נמי ותני ידות ברישא, והכי מתניא כל ידות נדרים וכו'.
וידות היכא כתיבא. דקאמרת דאתיא מדרשא. דכתי' איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה', ותניא דהוקשו נדרים לנזירות ונזירות לנדרים, מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות עצמו, כדמפיק בברייתא מנזיר להזיר, אף נדרים וכו', ומה נדרים עובר משום בל יחל ובל תאחר דכולהו גבי נדר כתיבי, אף נזירות וכו'. מיפר נדרי בתו. כשהיא נערה, ובעל מיפר כו'.
לעשות כנויי נזירות כנזירות [ו]ידות נזירות כנזירות. האי כנויי נזירות כדי נסבה, דהא אמרי' לקמן [י' ע"א] דכנויי[ן] לשון גויים הן, ואליבא דמאן דאמר לשון גויים אמרי' לעיל לאו מדרשא אתיין, ואליבא דמאן דאמר לשון שבדו חכמים מדרבנן הוא כדאמרי' לקמן [שם] דשנינן כנויין אליבא דידיה, ואע"ג דהתם בנדרים והכא בנזירות, הא מקשי' נזירות לנדרים. ותו תרתי מנא לן כנויי[ן] וידות, ותו דבהיקישא דסיפא לא מדכר כנויין. ש"מ כדי נסבה, וכי אתא אידות נזירות כנזירות אתא וכיון דאמר אהא לחוד כמאן דאמר נזיר דמי.
מאי שנא גבי נזירות. דקאמרת דפשיטא לך דעשה ידות נזירות כנזירות, משום דכתי' נזיר להזיר דמייתר להכי, גבי נדרים נמי הא כתיב לנדור נדר דמיית[ר] להכי, ולמה לי היקישא למילף נדרים מנזירות. ומשני אי כתי' נדר לנדור דהשתא הוי עיקר גופיה דנדר ברישא, כדכתי' נזיר להזיר, כדקאמרת דאז ודאי מיית[ר] ליה להכי, ולא צריכא היקישא, השתא דכתי' לנדור נדר, לאו ייתורא הוא, דדברה תורה כלשון בני אדם, [בראשית ל"א ל'] הלך הלכת כי נכסוף נכספת, [שם מ' ט"ו] כי גנב גנבתי.
<h2>דף ג:</h2>
הניחא למאן דאמר דברה תורה וכו' [אלא למאן וכו']. ונזיר להזיר דריש ליה מלמד שנזירות חלה על נזירות. שאם אמר הריני נזיר הריני נזיר ב' פעמים חייב שתי נזירות, פרושי קא מפרש, דפשטיה דקרא משמע בשאינו נזיר, הילכך איצטריך ריבויא. ועוד דאמרי' לקמן [י"ח ע"א] ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה, נזירות קלה לא כל שכן, ת"ל נזיר להזיר מלמד שהנזירות חל על הנזירות.
[ולמאן דאמר וכו', שהנזירות חל על הנזירות] מנא ליה, הניחא אי סבירא ליה אין נזירות חל על נזירות, דאז לא מצטריך קרא להכי. ואע"ג דמיהו משמע לקמן [י"ז ע"א] דלכולי עלמא הריני נזיר היום הריני נזיר למחר חלה נזירות על נזירות. מ"מ לא מצטריך קרא להכי, דלקמן מפיק ליה מגו דקא מתוסף יומא יתירא חיילא עליה נזירות.
[אלא אי ס"ל כמ"ד נזירות חל על נזירות] מנא ליה דחילא. מאי להזיר, משמע דעכשיו אינו ראוי לחול עליו שם נזירות אבל ראוי הוא לחול אחר זמן, ש"מ תרתי. לעשות ידות נזירות כנזירות, ועוד דנזירות חל [על] הנזירות.
אית תנא דמפיק ידות מן לנדור נדר, כדפרי', ואית תנא דמפיק להו מקרא דכל היוצא מפיו יעשה. דמשמע אפי' (לישנא) ידות.
אף נזירות עובר בלא יחל וכו'. ואיצטריך היקישא ללא יחל נמי, דהא קרא דלא יחל לא איירי אלא בדבר הנדור, לכך איצטריך היקישא ללאו יתירי כדמפרש.
אלא בל יחל דברו גרידא היכי משכחת לה, כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר, אכל קם ליה וכו'. ועבר אלאו דלא יאכל ולא ישתה בהדיה, ומשני לעבור עליו בשתים משום לאו דלא יאכל ומשום בל יחל דברו.
בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה. דבשלמא גבי נדרים כי אמר הרי עלי קרבן כל כמה שלא הפרישו עובר על בל תאחר אם עברו עליו ג' רגלים, כדמפרש פ"ק דראש השנה [ד' ע"א] אלא בנזירות מיד דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר, וחל נזירותו, וליכא בל תאחר, דאי באומר לכשארצה אהא נזיר, מאי בל תאחר איכא, הא לא נדר אלא לכשארצה, ועד ההיא שעתא לא יחול עליו שום נזירות. ומשני כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר, דמיד דקא נדר מההיא שעתא הוה ליה נזיר. פי' הוה ליה ראוי לחול נזירות ולמנותו מספק מעכשיו, פן ימות בלא השלמת נזירותו, מידי דהוה אאומר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתו, דאמרי' דאסורה לאכול בתרומה מיד, דכל שעתא ושעתא אמרי' דילמא מאית, הכא נמי לאלתר היה ראוי למנות נזירותו ולשלמו, דחיישי' דילמא מיית, וכשמאחרו עבר אבל תאחר מכאן ואילך.
והשתא ק"ק לישנא דההיא שעתא הוה ליה נזיר, דמשמע מיד חלה עליו נזירותו. ונראה לרת"ם דהאי לישנא פירכא היא, וה"פ באומר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר, והשתא פריך ליה מההיא שעתא דנדר מיד [הו"ל נזיר], בתמיהה, וחל עליה נזירותו, וא"כ ליכא בל תאחר, מידי דהוה לאומר לאשתו כו', דאסורה לאכול בתרומה מיד, משום דהגט חל מההיא שעתא. וה"ג ר"ת ומשני אמר רב אחא בר יעקב כגון שנדר בבית הקברות, שלא יחול נזירותו כל כמה שהוא בבית הקברות, וקא עבר אלאו דלא תאחר, דהוה ליה לצאת חוץ מבית הקברות מיד ולמנות נזירותו. ולפ' ראשון שפיר גרסי' רב אחא בר יעקב אמר והוי שנויא אחרינא.
<h2>דף ד.</h2>
אלא למאן דאמר לאלתר חייל נזירות עליה. א"כ חל עליו כל זמן שהוא בבית הקברות, וליכא בל תאחר. ועוד דאמר מר בר רב אשי לעולם חל נזירות מאלתר לכולי עלמא. וכי פליגי לענין מלקות, אם ילקה משום דעבר על נזירות טומאה, דאיכא מאן דאמר דלקי, הואיל וחל עליו שם נזירות, ומלקות שייך ביה כיון שכשנכנס בבית הקברות לא היה נזיר, ולא הוה כנזיר מעיקרא שהיה לו מת על כתפיו והושיטו לו מת אחר [נזיר מ"ב ע"ב] דלא לקי משום דכבר היה מחולל ועומד. ואיכא מאן דאמר לא לקי, הואיל ולא חל עליה מעולם שם נזירות דטהרה. וכיון דלכולי עלמא מיחל חייל לאלתר, א"כ ליכא בל תאחר. ומשני אפי' הכי איכא בל תאחר משום דמאחר לנזירות טהרה, דהוה ליה לצאת לחוץ מיד ולמנות נזירות דטהרה.
הואיל דאיכא בל תאחר בהכי, ש"מ דנזיר טהור שטמא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר דנזירות טהרה עם לאו דלא יטמא, דמיד מוטל עליו לסתור אותו נזירות דטומאה ולמנות נזירות אחר דטהרה, דכתי' והימים הראשונים יפלו.
עובר משום בל תאחר [וכו']. כל הני שנויי קאי לתרוצי קושיין דלעיל היכי אשכחן בל תאחר דנזירות. ומשני דעבר אבל תאחר תגלחתו, שיש לו לגלח שערו כשאמר הריני נזיר, וכי מאחרו עובר משום בל תאחר במלאת ימי נזירותו. ואפי' למאן דאמר גילוח לא מעכבא, מ"מ איכא בל תאחר משום מצוות גילוח דלא מקיים.
מר זוטרא אמר אשכחן דעבר אבל תאחר דקרבנותיו. בנזיר מיחייב ג' קרבנות, חטאת עולה ושלמים.
והא מהכא נפקא. כלומר למה לי היקישא ליליף נזירות מנדרים בבל יחל ובל תאחר, הא נפקא לן מקרא דכי דרוש ידרשנו, דכתי' ביה בל תאחר, ואמרי' אלו חטאות ואשמות, דאשכחן דרישה בחטאת דכתי' [ויקרא י' ט"ו] דרוש דרש משה, ואשמות כחטאות דכתי' [ויקרא ז' ז'] כחטאת האשם, ומסתמא אשם נזיר בכלל, וא"כ בנזיר נמי איכא בל [תאחר] בהדיא. ומשני מהו דתימא חידוש הוא שחידשה תורה בנזיר, ולא הוי בכלל שאר חטאות, וליכא עליה בל תאחר, קמ"ל היקישא דעבר עליה. והשתא קאמר מאי חידושא איכא בנזיר, אי משום דלא מתפיס ליה לחטאת נזיר [בנדר], דלא קאמר בהדיא הרי עלי חטאת, אלא ממילא איחייב ביה מיד שנדר בנזיר. הרי חטאת חלב. לאו דוקא, דכל חטאות נמי הכי איתנהו, אלא שכך דרך התלמוד לשנות חלב בחטאת, כדאמר בסוטה [ט"ו ע"א] ובדין הוא שתהא חטאת חלב טעונה נסכים כו'.
הואיל וכי אמר הריני נזיר אפי' מן חרצן הריני נזיר לכל, פי' לכל דברים, לא עובר עליה משום בל תאחר קמ"ל. ועוד האי חידוש לחומרא הוא. אדרבא, משום דהוי כל כך חמור דהוי נזיר לכל אית לן להחמיר ולמימר טפי דקא עבר משום בל תאחר.
<h2>דף ד:</h2>
אלא חידושא לקולא הוא, דסד"א הואיל ואם גלח על אחת משלשתן יצא [לא] לעבור עליה משום בל תאחר קמ"ל.
ואיבעית אימא לעולם חידושא כדקאמרת, משום דאין מתפיסו בנדר, ודקשיא לך הרי חטאת חלב, לא דמי שהרי חטאת חלב קא אתיא לכפרה על איסור חלב שאכל, ומשום הכי קא עבר עליה בבל תאחר, דדין הוא שלא יאחר כפרתו, אבל בנזיר שלא בא לכפרה סד"א דלא עבר עליה, קמ"ל. ואע"ג דלר' אלעזר הקפר [לקמן י' ע"א] נזיר חוטא הוא, מיהו לעיקר כפרה לא אתיא, תדע דהא אלו ציער עצמו מן היין בלא נזירות מי מייתי קרבן.
ופריך הא חטאת יולדת דלא קא אתיא לכפרה. לעיקר כפרה, שהרי אמרו בשבועות [ח' ע"א] דקרבנה על חטאתה. וקא עבר עליה משום בל תאחר, שהרי היו בכלל סתם שאר חטאות דדרשי' מקרא דדרוש ידרשנו. ול"נ, שהרי כי היכי דפשיטא לן דבחטאת יולדת קא עבר עליה משום בל תאחר משום דהוי בכלל שאר חטאות, הכי נמי אית לן למימר גבי חטאת נזיר דהוי בכלל שאר חטאות וקא עבר משום בל תאחר, וצ"ע. או היה יכול לתרץ דחטאות דתניא לבד מחטאת יולדת, כדאמר לבד מחטאת נזיר, אבל לא צריך, דשפיר מתרץ לה.
ההיא קא שריא [לה] למיכל בקדשים. פי' מיהו לא דמי לחטאת יולדת, שהרי חטאת יולדת מ"מ שריא למיכל בקדשים, ואיכא מצוה, דלא ליתי לידי נותר, וחטאת נזיר לא אתי למישרי שום דבר, ומשום הכי ס"ד דלא קא עבר עליה.
למה לי היקישא תיתי נזירות, דמיפר נזירות בתו, במה מצינו בנדרים. ונראה לי דגבי בל יחל ולא יאחר לא פריך הכי תיתי במה מצינו ולמה לי [היקישא], דאין עונשין מן הדין, ומשום מה מצינו אין לנו לומר דמיחייב על לאו דבל יחל.
ומשני דילמא גבי נדרים הוא דמיפר משום דסתם נדר לית ליה קיצותא. דאם אסר עילויה חפץ מסתמא, בלא קיצותא, אסור לעולם. אבל בנזירות איכא קיצותא, דסתם נזירות ל' יום. יש לתמוה אמאי לית ליה קיצותא, תיתי נדרים במה מצינו מנזירות.
אמר שמואל בכולן הני לישני דמתני' אינו אסור עד שיאמר שאיני טועם לך, דמודרני לחודיה או שאיני טועם לחודיה לא הוי יד. והיה יכול לומר עד שיאמר מודרני, דתרוויהו בעי. וכן משמע בסמוך דמשני וכבר אמר מודרני או [בד"א באומר] שאיני אוכל לך. ומתני' פרושי קא מפרש וה"ק מודרני ממך מופרשני ממך אסור בד"א [באומר שאיני אוכל וכו'. וכי פריך בסמוך מברייתא דמשמע] שאיני אוכל לך שאיני טועם לך לבד אסור, ממתני' לא פריך, דלא תנינא לכלהו אלא חד אסור.
מתיבי מודרני ממך הרי זה אסור. אלמא דבלישנא דמודרני לחוד אסור. והכא קס"ד דליכא לשנויי פרושי קא מפרש, שהרי זה אסור קתני בכולהו, וא"כ אסור אסור למה לי, [כדפריך] בסמוך. ומיהו תלמודא משני ליה דהכי קתני בד"א, ובסמוך פריך אסור אסור למה לי.
והתניא איפכא שאיני אוכל לך שאיני טועם לך הרי זה אסור, מודרני וכו'. אלמא דבלישנא דמודרני לחודיה אסור, והכא מסתבר דליכא לשנויי פרושי קא מפרש, הואיל וקתני שאיני אוכל שאיני טועם לך ברישא. ומשני תני הכי וכבר [אמר] מודרני קודם שאיני אוכל לך. והשתא נמי לא חש למתרץ להא דקתני שאיני אוכל לך שאיני טועם לך ברישא ואפי' הכי קא מתרץ פרושי קא מפרש.
ופריך אי הכי היינו רישא, כלומר אידך ברייתא דלעיל, דקאמר מודרני ממך וכו' ואוקימנא דבד"א קאמר ופרושי קא מפרש. והכי אשכחן בכמה מקומות דפריך היינו רישא בכי האי גוונא. ועוד בברייתא דלעיל נמי תיקשי אסור אסור למה לי, כיון דפרושי קא מפרש כדקאמרת.
<h2>דף ה.</h2>
אלא הכי קאמר שמואל, ולחומרא קאמר, טעמא דאמר שאיני אוכל לך הוא דקאמר במתני' דאסור, דמשמע דוקא הוא אסור וחבירו מותר, אבל אם אמר מודרני לחודיה שניהם אסורים, דבלישנא דמודרני הימך משמע דשניהם אסורים, דמשמע דמודרני שלא אהנה מממונך, ומשמע נמי דקאסר חבירו עליה וקאמר מודרני עליך שלא תהנה מממוני. והוה מצי לאקשויי מעד שיאמר, דלישנא משמע קולא, וכדדייק לקמן, אבל ממתני' ניחא ליה לאקשויי.
תנן הריני עליך חרם המודר אסור, אבל מדיר לא. ואמאי, הרי אית לן למימר נמי בלישנא דהריני עליך דשניהם אסורים, דמשמע דקאסר נפשיה על חבריה, וה"ק הריני אסור במה שעליך ובכל אשר לך, ומשמע נמי דאסר חבירו עליו, דה"ק הריני הרי ממוני עליך חרם. ומשני כגון דפריש בהדיא ואת עלי לא ליתסר, ומשום הכי מדיר מותר, דלא קאסר נפשיה על חבירו. [וכ"ת] ומאי למימרא, [איכא] למימר דאשמעי' בלשון חרם נאסר לאדם אחד, דסד"א דבלשון חרם נאסר לכולי עלמא.
ופריך ואת עלי חרם הנודר אסור אבל מודר לא, ואמאי, הא נמי בהאי לישנא [נימא] דשניהם אסורים, דמשמע ואת ליתסר במה שעלי, ומשמע נמי ואת תהא ממונך אסור עלי. ומשני כגון דקאמר בהדיא ואנא עלך לא. אבל סתמא, דלא פריש כלום, מאי, שניהם אסורים, והא מדקתני סיפא הריני עליך ואת עלי שניהם אסורים משמע הא סתמא הוא אסור כו'.
אלא הכי איתמר דר' יוסי בר' חנינא, דודאי בלישנא דמודרני הוא אסור וכו'. והוה מצי לתרוצי דהכי קאמר, הריני עליך ואת עלי לא, הא סתמא נעשית כמו שאמר ואת עלי, ושניהם אסורים. אלא משום דתלמודא הוא דדייק ואת עלי לא, ולא מיתני בהדיא במתני'.
והשתא קא מהדר ליה למיפרך ולא שבק ליה לפרושי מילתיה, ופריך והא מתני' הימך תנן ואוקימנא מילתא דשמואל עד שיאמר שאיני אוכל כו', אבל מודרני ממך לחודיה שניהם אסורים. בלא הימך נמי לא אסור אלא הוא כדאשכחן במתני' דהשותפין, והוה מצי לאקשויי והא מודרני קתני ואוקימנא לדשמואל כו'.
אלא מעיקרא, כלומר מתחלה, הכי איתמר מילתא דשמואל. כלומר לא תעקור מילתא דשמואל לגמרי, כדקאמרת לעיל טעמא דאמר שאיני אוכל לך כו', אלא יאמר כדמעיקרא, אלא שתיקן דבריו דה"ק (כו') מתני' דקאמר אסור, דמשמע אפי' בהנאה, היינו כי אמר מודרני לחודיה, אבל אם אמר שאיני אוכל שאיני טועם אין אסור אלא באכילה, דהכי משתמע לישנא דשאיני אוכל דמתחלה לא אסר נפשיה אלא באכילה, ואסור דמתני' קאי אתרוייהו, למודרני הנאה, ואכילה לשאיני אוכל.
אי הכי לימא שמואל הכי ואם לא אמר אלא שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אין אסור אלא באכילה, ומשתמע אבל מודרני אסור אפי' בהנאה. וקשיא טובא, דלישנא דאלא לא מיושב שפיר ומגומגם מאד, שהרי אפי' אם אמר מודרני בהדי שאיני אוכל שאיני טועם אין אסור אלא באכילה. ונראה שפיר כגרס' הספרים דגרסי ליתני הכי ואם לא אמר שאיני אוכל שאיני טועם אסור אף בהנאה. וזאת הגירסא מיושבת שפיר על אפניה. אלא הכי קאמר שמואל מתני' דקתני אסור היינו בשאמר [ש]איני אוכל שאיני טועם לך, אבל מודרני הימך לא משמע שום איסור אלא לא משתעינא בהדיך, כלומר יש לנו לתלות ולומר דדיבור גרידא קאסר נפשיה, אבל היכא דאיכא למימר הכי והכי שרי לגמרי ואפי' [יד] לא הוי. ולפי' זה הוי האי דילמא ספיקא ממש כשאר דילמא שבתלמוד, וכן מופרשני הימך דלא עבדנא משא ומתן בהדך משמע כו'. ואי קשיא הא (הכי) בברייתא דלעיל קתני מודרני וכלהו הני לישני דתנא דקאמר אסור. ושמא י"ל דברייתא דלעיל דקתני הרי זה אסור היינו דלא משתעי' בהדך וכן דלא עבידנא משא ומתן בהדך כי הכא. אי נמי י"ל דברייתא דלעיל סבירא לה דידים שאין מוכיחות הויין ידים, משום הכי אסור.
<h2>דף ה:</h2>
למימרא דקסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, ומשום הכי מותר. ומשני אין דסבירא ליה הכי דמוקי מתני' כר' יהודה דאמר דגופו של גט הוי ודין די יהוי ליכי מינאי כו', אבל הרי את מותרת לכל אדם לא, דהוו ידים שאין מוכיחות דלא הויין ידיים, שאינו מוכיח בגט דבהאי גיטא מגרש לה, ואינו מוכיח נמי דמיניה מיגרשא. והשתא פריך מאי דוחקיה לאוקומיה למתני' כר' יהודה, לוקמה כרבנן, ולימא דאף מודרני אסור, דידיים שאין מוכיחות הויין ידיים וכרבנן. והשתא ק"ק מאי פריך, [דהא] מוקי לה כר' יהודה דסבירא ליה כוותיה ורו[צה] לאוקומה אליבא דנפשיה. ואית דמפרשי דהכי קאמר לימא קסבר שמואל אליבא דמתני' ידיים שאין מוכיחות לא הויין ידיים, ומשני אין דמצי למימר דמתני' סבירא ליה הכי ולוקמה כר' יהודה ומיהו לדידיה ולסברא דנפשיה אית ליה דהויין ידיים, ומ"ה פריך מאי דוחקיה דשמואל לאוקמיה מתני' כר' יהודה לוקמה כרבנן ואליבא דנפשיה דאית ליה דהויין ידיים כדפרישית. ומיהו ק' דבמסכת קידושין [ה' ע"ב] משמע דשמואל אית ליה דלא הוויין ידיים, דפריך למימרא דסבירא ליה לשמואל ידיים שאין [מוכיחות הויין ידים, והתנן האומר אהא ה"ז נזיר וכו' ומוכיח דלא הויין ידיים]. ומשני הכא במאי עסיקי' דאמר לי, דהשתא הויין ידיים מוכיחות, ולעולם דידיים שאין מוכיחות לא הויין ידיים. ושמא יש לחלק בין ידיים שאין מוכיחות דהתם להני דהכא, והני דהכא הוו טפי מוכיחות ומ"ה סבירא ליה דהויין ידיים. והכי משמע בגיטין [כ"ו ע"א] פרק כל הגט גבי הכותב טופסי גיטין, דקאמר שמואל וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם, ולא קאמר דצריך שיניח ודין דיהויין לכי מינאי, משום דסבירא ליה דבמקום הרי את מותרת סגי, דידיים שאין מוכיחות הויין ידיים.
מתני' קשתיה, מאי איריא דתני [שאני אוכל לך שאני טועם] לך ליתני שאיני אוכל שאיני טועם, ולא ליתני לך, אלא ש"מ דקתני ליה משום דבעינן ידיים מוכיחות, וכי קאמר לך הויין מוכיחות. וק"ק שהרי בברייתא דלעיל פירשתי דאית ליה דלא בעי' ידיים מוכיחות ואף ידיים שאין מוכיחות הויין ידיים, ו(ד)קתני לך גבי שאיני אוכל ושאיני טועם לך. וי"ל דודאי [ברייתא] דכבר אשמועי' דידיים שאינן מוכיחות הויין ידיים מרישא דמודרני, אין לחוש אם חזר ותנא [לך, ולא תנא] שאיני אוכל שאיני טועם סתמא. וממילא ידעי' דהויין ידיים. אלא ש"מ דקתני לך לאשמועי' דבעי' ידיים מוכיחות (למבין).
מה נזירות בהפלאה, שיהא מוכיח מדבריו הנזירות, אף ידות נזירות בהפלאה, ובעי' ידיים מוכיחות. והאי היקישא לאו משום דמקיש, אלא מאחר דמרבי' ידות נזירות כנזירות אין לנו להרבות ידות אלא מוכיחות דדמו לנזירות.
ר' יהודה אומר ודין דיהוי ליכי מינאי, אבל בהרי את מותרת לכל אדם לא [סגי], דבעי' ידיים מוכיחות, ורבא כר' יהודה. אלא גבי גט דבעי' כריתות, ומשום הכי קאמר ר' יהודה דבעי' ידיים מוכיחות, בעלמא מי שמעת ליה. תימה אין הכי נמי, [ב]מתני', כדדייק לעיל מדקתני לך. שמא יש לומר דהנהו ידיים דהכא מעלי טפי מאותן דמתני' דגריעי יותר מדאי, ולכך לא הויין ידים.
<h2>דף ו.</h2>
דאין אדם מגרש אשת חברו, והויין מוכיחות שפיר דגיטא מעליא הוא. האי לישנא משמע [דממנאי] קא דייק, וה"ה דמן הדין הוה יכיל למידק, ד[ב]פרק המגרש [גיטין פ"ה ע"ב] נמי פליגי כדאמ', אלא חד מתרי טעמי נקיט. אבל בעלמא מי שמעת ליה, דלא בעי' ידיים מוכיחות. מיהו ק"ק אין ודאי, שהרי בברייתא דלעיל דמודרני הימך פירשתי דע"כ סבירא ליה דלא בעי' ידיים מוכיחות. צ"ע.
אסור מפני שהוא יד לקרבן [טעמא דאמר עלי, דהא] הויין מוכיחות, אבל לא אמר עלי לא הויין ידיים, ותיובתא דאביי. ומשני אמר לך אביי טעמא דאמר עלי הוא דאסור, מפני שהוא יד, אבל לא אמר עלי מותר גמור, ודילמא הרי הוא הפקר קאמר, ואפי' יד שאין מוכיח לא הוי. ופריך והא מפני שהוא יד לקרבן קתני, דמשמע דוקא בכי האי גוונא הוא יד לקרבן ומוכיח, אבל לא אמר עלי, יד לקרבן לא הוי, מיהו קצת יד שאין מוכיח הוי. אלא אימא טעמא דאמר עלי הוא דאסור, דמשמע דוקא הוא דאסור וחבירו מותר, אבל אמר הרי הוא חמיר טפי, ואפי' שניהם אסורין, דדילמא הרי הוא הקדש קאמר. וה"פ הוא אסור, הוא דוקא, מפני שאינו אלא יד לקרבן, אבל לא אמר עלי, יד הוא אף להקדש, ואפי' שניהם אסורים, דאסר ליה אכ"ע. אבל הרי הוא קרבן לא מצי למידק, דבנכסיו עסקי', ונכסיו לאו בר קרבן הוא.
הרי זו חטאת הרי זו אשם אע"פ וכו', מפני שהוא טועה, ועלה בדעתו דחטאת באה נדבה, ולא היא שהרי על חטאת הן באים. ובאשם ודאי קאמר, שפירש לשם ודאי, דאלו אשם סתם בר נידר ונידב הוא, כדמשמע בשילהי כריתות [כ"ה ע"א] ר' אליעזר אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום והוא נקרא אשם חסידים. הרי זו חטאתי ואשמי אם היה מחוייב בו כו', א"כ למיפטר עצמו הפרישו, ומשום הכי דבריו קיימים. אלמא, מרישא דקתני לא אמר כלום, דסבירא ליה דידיים שאין מוכיחות לא הויין ידים, ותיובתא דאביי. אמר לך אביי הך ברייתא הא מני ר' יהודה היא, דלעיל. ופריך והא אמר אביי אנא דאמרי אפי' לר' יהודה, וקאמר דר' יהודה לא קאמר למילתיה אלא גבי גט. ומשני הדר ביה אביי מיהך, וסבירא ליה דר' יהודה קאמר למילתיה אפי' בעלמא. ולפי הך מסקנא דהדר [ביה] ניחא הא דהקשיתי לעיל לר' יהודה ממתני' דמשמע דבעי' ידיים מוכיחות. והשתא קא מיבעיא ליה א"כ לימא דרבא אמרה למילתיה כר' יהודה דוקא, דמסתמא סבירא ליה דכי היכי דאביי הדר ביה ממה דקאמר אנא דאמרי אפי' [לר' יהודה, הכי נמי הדר ביה רבא ממאי דאמר אנא דאמרי אפי'] לרבנן. ומשני אמר [לך] רבא אנא דאמרי כו', ונהי דאביי הדר ביה, לאו רבא הדר ביה.
<h2>דף ו:</h2>
יש יד לקידושין או אין יד לקידושין. מי ילפי' מנדרים, דהא לשון [הקדש] נינהו, שמתפיסין בדבר הנדור, וקידושין נמי לשון הקדש נינהו, כדאמרי' [קידושין ב' ע"ב] אסר לה אכ"ע כהקדש כשאומר הרי את מקודשת, ובמה [מצינו] ליכא למילף, דחידושא הוא גבי נדרים, דהא נזירות לא ילפי' אלא בהיקש דאין משיבין על ההיקש. נראה דקא מיבעיא ליה אף בידים מוכיחות אי מהנו ידיים רק לגבי נזירות או נדרים אבל בעלמא לא. והכי משמע בסמוך דאף בידיים מוכיחות קא מיבעיא ליה. וא"ת והיכי ס"ד לומר דידיים לא מהנו רק לגבי נדרים או נזירות, הא לעיל גבי גט איכא מאן דאמר דאף ידיים שאינן מוכיחות מהנו. ונר' לפרש לרבי' יוסף איש ירושלם דלעיל גבי גט לאו היינו ידיים מוכיחות, אלא עיקר מוכיח, שהרי על ידי מסירת הגט מגרשה ונגמר הדבר, ודיבור לא מהני ביה כלום, וא"כ לא הוי יד אלא עיקר מסירת הגט מוכיח, אבל הכא דליכא אלא דיבור דהרי את מקודשת כדמפרש ואזיל, היינו יד ולא מהני שמא. והא דקא מהדר לעיל לאוכוחי מההיא דגט דידיים שאין מוכיחות (לאו) הויין ידיים, היינו גבי נדרים דכתי' בהו ידות בהדיא ועדיפי כמו עיקר, אבל בעלמ' דלא כתי' ידות לא חשיבי כמו עיקר ולא הוו ידים.
ואמר לחברתה ואת נמי, פשיטא דקידושין עצמן הן, ומעלי אינון, דאמר לה בהדיא ואת נמי, דמשמע תיהוי כחברתיך שהיא מקודשת בודאי. אלא כגון דאמר לשניה ואת סתמא, וכגון דיהב לה שיעור שתי פרוטות, ועשאתה שליח לקבל קידושיה, ומיהא קא מיבעיא ליה דילמא ואת סתמא ואת חזאי דקידשתי חבירתיך, ולא תפסי בהא שום קידושין, דלאו לאיקדושי איכוון, או דילמא אמרי' דהוי כמו שאמר לה ואת נמי ותפשי בהו קידושין.
למימרא דסבר שמואל ידיים שאין מוכיחות הויין ידיים בקידושין, דקא[י ע]ליה רב פפא, (ד)לעיל פירשתיה.
מכלל דסבירא ליה לרב פפא יש יד לקידושין. אלמא במוכיחות ואין מוכיחות מספקא ליה, אבל אי הוה מוכיח הוה יד, ומהני לקידושין. והכא משמע, כדפרי' לעיל, דהבעי' הויא אפי' ביד מוכיח אי מועיל או לא, דאי קא מיבעיא ליה אי הוי יד מוכיח או לא, א"כ מאי קא פריך הכא מכלל דסבירא ליה (לשמואל) יש יד, דילמא היינו דוקא התם דמיירי ביד מוכיח, אלא לאו ש"מ דבעי אף [ב]ידים מוכיחות אי מועיל, דהוי כמו ואת נמי, או אין מועיל, דהוי כמו את חזאי.
מגו מאי וכו'. כלומר הך דפריך הכא, לפי סברא דשמואל קאמר לה, וה"ק מכלל דסבירא ליה לרב פפא אליבא דשמואל יש יד לקידושין, אבל לרב פפא גופיה עדיין הוא מסופק בדבר אי מועיל או לא.
הדין אוגיא, פי' ערוגה זו תיהוי פאה, והדין נמי תיהוי, מכלל דאי אמר שדה זו כלה פאה הויא [פאה]. דמשתמע ליה דמיירי אפי' אין באותה שדה רק אותן ב' ערוגות, והאי לאו סברא הוא, שהרי פאת שדך כתי', דמשמע דדוקא פאת שדך ולא כולה. ומשני אין ודאי תיהוי כולה פאה, והתניא בניחותא מנין שאם רצה כו'. ת"ל פאת שדך, פי' שדך אתה יכול לעשותו כולו פאה, שהרי פאה משדך לא נאמר, אלא פאת שדך. והשתא קא מסיים תלמודא בעיין מי אמרי' כיון דאיתקוש פאה לקרבנות, כדאמרי' בסמוך דכתי' מעמך זו לקט שכחה ופאה, וקרבנות כתיבי בהאי קרא דכתי' ביה כי דרוש ידרשנו, ודרשי' אלו חטאות ואשמות, מה קרבנות יש להן יד אף פאה יש לה יד, או לא. ונ"ל דאת"ל קאמר, את"ל בקידושין אין יד, היינו משום דלית ביה היקישא, פאה דאית בה היקישא מאי. ומיהו גבי הפקר ובית הכסא דקא מיבעיא ליה, לא ידעתי להתיישב ה[י]כי קאמר את"ל.
<h2>דף ז.</h2>
דתניא מעמך זו לקט שכחה ופאה. מתנות עניים נינהו, ובעניי[ם] כתיב את העני עמך.
או דילמא והדין להוצאה קאמר, שיעשה מה שירצה, ודיבורא הוא דלא אסקיה, ולא הספיק להשלים דיבורו ולומר מאי קאמר.
יש יד לבית הכסא, לענין (שאמ') שאסור להתפלל שם, מאי, והדין לתשמישתא, כל צרכיו, קאמר. והכא לא מפרש טעמא משום דאיתקש דאע"ג דלא איתקש למילתא דאיכא יד איכא למימר יש יד, דזימון בית הכסא מדרבנן, דמקרא דוהיה מחניך קדוש לא נפקא לן אלא בית הכסא עצמו, אבל זימון לא, לכך איכא למיבעי אי תקון ביה רבנן יד או לא.
מכלל דפשיטא ליה לרבינא דיש זימון, דאי אין זימון כל שכן דאין יד, והא מיבעיא כו'. ומשני רבינא חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה, כלו' את"ל קאמר, את"ל יש זימון, יש יד או אין יד.
תיבעי. לשון נדרים כך הוא, ובמקום תיקו דשאר דוכתי קאמר בכולה הך מסכתא תיבעי. ובכמה מקומות משונה הוא משאר לישנא דתלמודא. ואע"ג דלא איפשיט הכא מידי, היינו בבית הכסא דנפיש זוהמיה, אבל בית המרחץ איפשיט בפ"ק דשבת [י' ע"א] לרבינא דאין זימון.
לענין מלקות. [אם אכל] הדבר שהתפיס בהאי לישנא, שאין לוקה משום לא יחל, דא"כ ליתני ר' עקיבא מחמיר, ומדקתני לישנא דחוכך משמע שהיה מסופק בדבר אי מנודה הוי, ומספיקא לא מלקי' ליה.
דכ"ע אסיר לאיתהנויי מיניה, דבכל דבר קאמר דיהא נטול מעליו, והוי יד, דאי לענין ד' אמות הוה ליה למימר מרוחקני. והא דלא קתני ליה במתני', י"ל דתנא ושייר, וכמה לשונות יש לקמן שהיה יכול לשנות ושיירם.
<h2>דף ז:</h2>
ומדאמר רב חסדא לית דחש להא דר"ע, דאפי' התרה לא הצריכו, קסבר דב[מ]שמיתנא פליגי, וקאמר דר"ע קאמר למילתיה אף בלישנא דמשמיתנא, ורב פפא קאמר דבמשמיתנא כ"ע לא פליגי דשרי. וא"כ הויא פלוגתא דרב חסדא.
נדוהו בפניו, פי' א"כ חמור הוא הנדוי, ומאד היה לו עזות פנים כששמע שנדוהו ולא הטה אזנו, אין מתירין לו אלא בפניו, פי' כדי לביישו יותר.
שלא בפניו. אם נדוהו שלא בפניו לא הוי כל כך חמיר, ומתירין לו בין בפניו כו'. ענין אחר, נדוהו בפניו כו' אלא בפניו. שכשם שביישוהו בפניו יכבדוהו בפניו, ועל כבוד המנודה הקפיד רב. מיהו אם התירו לו שלא בפניו מותר. בין בפניו בין כו'. וקמ"ל שאין לו בושת בזה.
השומע הזכרת השם לבטלה, וקעבר על [דברים י'] את ה' אלהיך תירא, כדמפקי' בריש תמורה [ד' ע"א]. ואגב סיפא תני לה(ו) לרישא דהא פשיטא דכל עובר על דת בר נדוי הוא, כדאמרינן בפ"ק דקדושין [ל"ט ע"א] חזיוה לההוא גברא דקא זרע חיטי ביני גופני, אמר ליה נייתי מר נשמתיה, וטובא בתלמוד.
ואם לא נידהו יהא בנידוי. פר"ת שאין זו קללה שחכמים אומרים עליו יהא בנידוי, אלא כלו' דמשמתי' ליה, ואם לא נידהו השומע אין צריך לנהוג בו נידוי. ומביא ראיה מקידושין [כ"ח ע"א] דקאמר התם דאמר ליה השבע לי שאין עבדי אתה, ופריך ההוא שמותי משמתי' ליה, דתניא הקורא לחברו עבד יהא בנידוי, אלמא דלישנא דיהא בנידוי משמע דמשמתינן וחייבין אנו לנדותו. ועוד דאם ר' חנא נידהו מי יתירנו, היכי נמצא גדול ממנו להתירו. ועוד דהוי חמור נידוי השומע ממזכיר, שזה בנידוי ר' חנא וזה בנידוי השומע.
עניות מצויה. דכתיב [שמות כ'] בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא כו' וברכתיך, וברכה בעושר מדכתיב וברכך בכל מעשה ידיך אשר תעשה, ומדהזכרת מצוה מעשרת, דעבירה מדלדלת.
כי מתו, ועדיין חיים היו, שהרי הם הם שהותירו מן המן, אלא שירדו מנכסיהם. ותניא עוד ראיה. או מיתה או עוני. בכמה מקומות בתלמוד [ברכות נ"ח וש"נ] נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, וכן [שבת ל"ג ע"ב] כל מקום שנת[נו שם] עיניהם לרעה מיד נשרף, הרי מיתה והרי עוני.
ש"מ [השומע] הזכרת השם כו'. מדשמתה. וש"מ נידהו בפניו [וכו']. מדתני דשמתה באפיה, שהיתה בפניו. וש"מ אין בין נידוי להפרה ולא כלום. וכי היכי דהפרה [דנדר] היינו מיד, הכי נמי דנידוי שרינן ליה לאלתר. והא דקאמר התם [מו"ק ט"ז ע"א] דצריך להמתין שבעת ימים, היינו בשאר איסורין, אבל באפקרותא דהכא סגי לאלתר, [כיון דאינו אלא לכפרה]. והפרה לאו דוקא, דחכם בלשון התרה בעי, דחכם שאמר בלשון בעל לא אמר כלום.
משמית נפשיה. כדי לאישתתופי בצערא דצורבא מרבנן. אי נמי שעל ידי כן יזכור להתירו מיד. אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין. כדכתי' [במדבר ל'] לא יחל דברו, הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלים לו. פשיטא לא גרסי', דרב גידל מפרק לה.
<h2>דף ח.</h2>
מנין שנשבעין לקיים את המצוה, כגון שבועה שאשב בסוכה. ונפקא מינה לענין שאם לא קיימה לקי אלאו דשבועה. ולא נהירא, דפלוגתא היא בשבועות [כ"ז ע"א] אם נשבע לקיים המצוה ולא קיים אם לקי אם לאו. לכך נראה דהכי פירושא מנין שנשבעין לקיים המצוה, דלא חשבינן ליה כמוציא שם שמים לבטלה, שנא' נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא. וא"כ היינו מזכיר שם שמים לבטלה, אלא הא קמ"ל דשרו ליה להזכיר שם שמים כדי לזרוזי נפשיה שלא ימנע מלעשות המצות, ולא היינו לבטלה. פירוש אחר, מנין שנשבעין לקיים את המצוה, ולא חיישי' שמא יבא לידי תקלה שיעבור על שבועתו, שנ' כו'. והלא מושבע [ועומד] מהר סיני כו', ואין שבועה חלה על דבר מצוה, וא"כ מאי קמ"ל, הרי אין כאן תקלה. אלא הא קמ"ל כו'. ולא הוי כמזכיר שם שמים לבטלה דאפי' לקיים משפטי צדקך נשבעתי.
אשנה פרק זה נדר גדול נדר כו'. נראה דמיירי כגון דאמר שבועה שאשנה פרק זה. שאם לא הזכיר שום שבועה מאי קאמר היינו דרב גידל דקאמר בהדיא שבועה במילתיה. ועוד מאי קא משני משום הכי חלה שבועה עליה, הרי לא הזכיר שום שבועה, ועוד קשה דלישנא דאין שבועה חלה על שבועה [משמע שאמר לשון שבועה. ואפשר ליישב דה"ק כשם שאין שבועה חלה על שבועה] הכי נמי אין נדר חל על נדר, מיהו לא יתכן שפיר. ונראה לפרש דמיירי כגון דאמר שבועה שאשנה פרק זה, ומתוך כך ניחא, דאי מיירי בנדר הרי אין נדרים חלים בדבר שאין בו ממש, והיינו דבר שאין בו ממש, אבל שבועה אמרי' לקמן [י"ג ע"ב] דחיילא על דבר שאין בו ממש. ופריך והלא מושבע ועומד הוא ותניא לקמן [שם] שאין השבועה חלה על דבר מצוה. פירוש אחר, נדר ממש, ולאו היינו נדר דקרא, דההוא דמתפיס בדבר הנדור מיירי, [ומפקי' (לקמן ט"ז ע"ב) מכי ידור נדר לה' דחל על דבר מצוה] אלא חשבינן ליה כאילו נודר צדקה, דכתיב גבי צדקה אבל בנדר כזה לצדקה ליכא [ריבוייא], ודמי לשבועה דחמירא ולא חיילא על דבר מצוה.
כיון דאי בעי פטר נפשיה בקריית שמע. שהרי אמרי' בברכות דקיים מצוה לא ימוש, ואפי' בעידן ריתחא לא ענשי עלה, כדאמרי' בהתכלת, [ומש"ה חיילא שבועה עליה כשנשבע שישנה יותר מכן]. ותימה דהא איכא עשה דודברת בם ועשה דולמדתם אותם. וי"ל דהאי חיילא שבועה עליה מדרבנן קאמר. (ומש"ה חיילא שבועה עליה כשנשבע שישנה יותר מכן).
האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה עליו להשכים ומוטל עליו לעשות, שנ' [יחזקאל ג' כ"ג] ויאמר ה' אלי(ו) קום צא אל הבקעה וגו' וכתיב (וישכם) והנה שם כבוד ה' עומד, שהשכים כדי לקיים דברו. פירוש אחר, עליו להשכים, על האומר להשכים תחלה. והנה שם כבוד ה' עומד, משמע שהקב"ה השכים תחלה.
נידוהו בחלומו צריך עשרה בני אדם להתירו. פי' משום שיש לו לירא שבשליחות המקום נתנדה, דחמור הנידוי כל כך. והוא דמתנו, שאותן עשרה בקיאין הם וחשובים כל כך שידע[ו] ללמד לאחרים. אבל תנו, כלומר שיודעין ללמוד לעצמן, ולא מתנו לאחרים, לא מצו להתירו. פירוש אחר ה"ג והוא דמתנו הלכתא, גמרא, אבל תנו, משנה, ולא תנו גמרא, לא. וה"ג ואי ליכא דמתנו, כלומר שלא יוכל למצוא בי עשרה דמתנו, בעיא, מאי תקנתיה, ליזל על פרשת דרכים, כלומר על הדרך שבני אדם עוברים ושבים דרך שם, ויהיב שלמא לבי עשרה, ומסתמא הם נמי יחזירו לו שלום, וכי מקלעין ליה בי עשרה שיחזירו לו שלום בהכי הוי נידויו ניתר, דגמירי הלכתא, פי' דמתנו לאחרים. ואית דמפרש עד דמקלעי' בי עשרה, ויוליכם להתארח אצלו ויתירו לו (ראשון ונראה עיקר). [ופי' ראשון נראה עיקר].
ידע מאן שמתיה. כלומר אותו בן אדם שנידהו בחלומו אם ידע מאן שמתיה, מהו שילך אצלו ויתיר לו נידויו הוא עצמו, כדרך שאר נידויין שהמנדה מתיר, כדאמרי' [מו"ק י"ז ע"א] זיל לגביה דלישרי [לך]. אמר ליה לשמותיה שוינהו מן השמים שליח, למישרי ליה לא שוינהו שליח, ולא יוכל להתירו, וצריך הוא למטרח וליזיל לבי עשרה.
שמתינהו ושרו ליה בחלמיה, אותו שנידוהו התירו לו, מאי. יהא ניתר בהכי, ולא יצטרך דליזיל לבי עשרה, או לא. א"ל כשם שאי אפשר לבר בלא תבן וכו'. ושמא [ההתרה] אותן דברים בטלים, וצריך למטרח עוד לבי עשרה למשרי ליה.
<h2>דף ח:</h2>
הוה ליה נידרא לדביתהו, ובעיא התרה, ומיירי בנדר שצריך התרת חכם ולא מעינוי נפש, או שמע והחריש ואפילו בעינוי נפש. והוא עצמו לא רצה למשרי ליה בפני רב אשי רבו.
אמר ליה בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו. היא עשאתני שליח לך שמתחרטת היא, צריכה היא עצמה לבא או לא. ופשיטא ליה ודאי דאדם אחר נעשה שליח בה, משום דלא חשדי' ליה שיוסיף על חרטת אשתו ממה שאמרה, אלא גבי שיהא החרטה מעולה, אבל בעל [שמא] מתוך כך דלא ניחא ליה בנדרי אשתו יוסיף על חרטתה לתקנתה, וחשדי' ליה בהכי. [תימה דאפי' שליח אינה צריכה, אך שידע החכם שהנודר מתחרט יתירנו, דהתרת חכם במקום הפרת בעל, (ותנן) [ותניא (קידושין פ"א ע"ב)] וה' יסלח לה, במה הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה והיא לא ידעה. ונ"ל שאשתו של רבינא רצתה להתיר על ידי רבינא לבד, והוא חלק כבוד לרבו והלך לפניו בלא דעת אשתו, ולכך היה מסופק רבינא, שהרי אם ידעה זאת לא היתה מתחרטת, ואמר ליה אי מכנפי אין, (שמא) [שאין] צריך להוציא קול לחזר אחריהם, ואי לא מיכנפי לא, שבושה היא בהוצאת הקול, ואדעת כן לא נתחרטה.
א"ל אי מיכנפי אין. כלומר אם כשבא הבעל להתירו מצאם בי עשרה ביחד ומיכנפי במקום אחד, ולא טרח להביאם, לא חשדי' ליה שיוסיף על החרטה, ונעשה שליח, ואי לא מיכנפי, אלא שהוצרך הבעל לטרוח אנה ואנה כדי לכנפם יחד, חשדי' ליה שיוסיף, לפי [שיצטרך] פעם אחרת למטרח בהכי.
ש"מ תלת, ש"מ לא שרי איניש לנדרא, כלו' להתיר נדרו, [באתרא דרביה. ורבינא] באתריה דרביה הוה. ואפילו למאן דאמר [נגעים פ"ב מ"ה] אין בעל [מתיר] נדרי אשתו, היה יכול להתירו בפני שלשה בני אדם אחרים.
וש"מ כי מיכנפי שפיר דמי, ומותר הבעל להיות שליח לחרטת אשת[ו]. וש"מ כי לא מיכנפי לא. פ"א ושמתה, שהיא קללה, לא מאחרי' לה. וכן הלכה, דשמתה אפי' במקום רבו או גדול ממנו שרי איניש. ה"ג ויחיד מומחה שרי שמתה, כמו שהוא מתיר נדר. ושמתה אפי' באתרה דרביה. פי' אם שמע שהזכיר שם שמים לבטלה, והוצרך לנדותו מיד אפי' שלא בפני רבו, כדמסי[ק] לעיל, וא"כ גם ההתרה אינה צריכה להיות בפני רבו, ויכול להתירו אפי' באתרא דרביה.
והך סוגיא ל"נ שפיר לרשב"ם, שהרי הכא משמע דבעל נעשה שליח לחרטת אשתו, וא"כ קשה בכתובות [ע"ד ע"ב] ובקידושין ובגיטין פרק השולח [מ"ו ע"א] דקאמר המוציא אשתו משום נדר לא יחזיר, משום שאינו יכול להתירו, שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, וקשה, שהרי הואיל ומצי למיעבד שליח לחרטתה א"כ לא [תתבזה], ויתירנה על ידי שליח או על ידי בעלה. ופי' רשב"ם בענין אחר, וה"ק דהאי סוגיא מיירי בנידוי, וה"ג הוה ליה נידויא לדביתהו, שנידוה בחלום, א"ל בעל מהו שיעשה שליח להפרת אשתו, א"ל אי מכנפי אין, כלומר אם מצאם יחד, א"כ גלוי ונראה לעינים שמן השמים הסכימו שיהא ניתר, ובזכותה היה הדבר שמצאם יחד, ואי לא מיכנפי לא, א"כ לא הסכימו מן השמים שיהא ניתר. ושמתה אפי'. ה"ק, דעד השתא לא איירי רק בשמתה, וה"פ ושמתא, שנידוהו בלשון שמתא, אפי' באתריה דרביה. והכי שלח לה כל שיטה זו רשב"ם לרת"ם אחיו. והשיב לו רת"ם שאינו מיושב בעיניו להגיה כולי האי כל הספרים. ומה שהקשה מורי מההיא דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו וכו', פי' רת"ם דאפי' ע"י שליח אשכחן דשייך טעמא דבזיון, כדאמרי' התם [כתובות צ"ז ע"ב] אלמנה מוכרת שלא בבית דין, וקאמר טעמא משום דמעיקרא ניחא ליה לבעלה בכך משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, ואי לא שייך האי טעמא דבזיון היכא שתעשה שליח, א"כ אמאי מוכרת שלא בבית דין, תיעבד שליח שילך בפני ב"ד ויראה השומא. אלא פשיטא אפי' על ידי שליח שייך האי טעמא דבזיון.
הדא חירגא דיומא מסי. פי' האי אבק ועפר שהוא מפורר בזריחת השמש, מעלי לרפואה.
ופליגא דריש לקיש, הא דקאמרי' דאיירי קרא בשמש שבעולם הזה, פליגא היא דריש לקיש דאמר דמיירי האי קרא בשמש שלעולם הבא.
<h2>דף ט.</h2>
כנדרי רשעים נדר וכו'. בגמ' מפרש [מאי] קאמר. כנדרי כשרים לא אמר כלום, דאינן נודרין לעולם. כנדבתן נדר בנזיר ובקרבן. בגמ' מפרש חילוק נדר מנדבה דכשרים. ושבועה לא קחשיב משום שלעולם לא יזכירו שם שמים לבטלה, ולא שייך בה נדבה. ואע"ג דאמרינן לעיל [ח' ע"א] נשבעין לקיים מצוה, [לא] שבועה גמורה היא, שכבר מושבע ועומד.
ודילמא כנדרי רשעים לא נדרנא, ולא נדר כלל. ומשני אמר שמואל באומר וכו'. הריני היינו לישנא דנזירות, דמשמע הריני נזיר, ועלי היינו לישנא דקרבן, דקאמר הרי עלי, או הרי זו והבהמה לפנינו. והימנו היינו לישנא דשבועה, כגון שבועה שלא יהנה ממנו.
בשהיה נזיר עובר לפניו. שמואל לטעמיה דבעי ידים מוכיחות, ואז ודאי משתמע שפיר נזירות, ואפי' הכי משמע דלא מהני אלא כי אמר כנדרי רשעים, וא"ת ומאי שנא דאהא נזיר, דמשמע פ"ק דנזיר [ב' ע"ב] דמהני בנזיר עובר לפניו. ושמא בדין הוא דאף לישנא דהריני מהני בנזיר עובר לפניו בלא נדרי רשעים, והא דנקט במתני' כנדרי רשעים, לרבותא נקטיה ולומר דאפי' כי אמר כנדרי רשעים לא מיגרע גרע ליה, דסד"א דכי אמר ליה מגרע גרע ליה, קמ"ל. ומ"מ קשה דקאמר התם הריני (נזיר) כזה מהני בנזיר עובר לפניו, ודוקא משום דקאמר כזה, אבל הריני לחודיה לא מהני אפי' בנזיר עובר לפניו. ונראה לפרש דודאי הכא מהני טפי משום דאמר כנדרי רשעים, וצריך לחלק בין לישנא דהריני ללישנא דאהא, ולישנא דאהא עדיף טפי ומהני כי נזיר עובר לפניו, אבל לישנא דהריני לא מהני אפי' בנזיר עובר לפניו אלא מטעם דאמר כנדרי רשעים, או הריני כזה.
אי הכין למה לי למימר. הוה מצי לשנויי משום סיפא דכנדרי כשרים נקטיה. הא לא מפיק שבועה מפומיה. ואפי' הכי אסר נפשיה אחפצא לא הוי, קמ"ל.
טוב אשר לא תדור וכו'. וטוב מזה ומזה נודר ומשלם דברי ר' יהודה. וה"ק קרא את אשר תדור שלם טוב מאשר לא תדור וכ"ש משתדור ולא תשלם. ר' מאיר אומר טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, וקאי ארישיה דקרא דכתיב את אשר תדור שלם, וה"פ וטוב אשר לא תדור כלל משתדור ואפי' תשלם, שאם לא [תחדל] לנדר פעמים אתי שתדור ולא תשלם. והשתא כר' יהודה לא אתיא, שהרי אפי' נודר קא שרי, וכר' מאיר נמי לא אתיא, דמשמע שאינו נודר כל עיקר וה"ה לנודב, דלא פליג במילתיה.
<h2>דף ט:</h2>
ותלמודא קא מדחי ליה דאפי' תימה ר' מאיר, ובנדבה לא קאמר. ופריך והא קתני נדר בנזיר, אלמא נדבה מיקריא נדר, והיכי מפקת נדבה מלשון נדר שהזכיר ר' מאיר, אלמא דבמתני' נמי קא שרי אפי' נדר מדנקט לישנא דנדר בנזיר. תני נדב, אבל נדר אסור. ולפי מאי דס"ד דבנדר ממש קא מיירי הוה מצי למפרך ממתני' מניה ובה, שהרי קאמר במתני' כנדרי כשרים לא אמר כלום. ושמא [הוי מצי לדחויי] תברא מי ששנה זו לא שנה זו.
מאי שנא נדר דלא, דילמא אתי לידי תקלה, שלא ישלים, נדבה נמי אתי בה לידי תקלה, שימעול בה או בגזתה. כהלל שלא מעל אדם בעולתו וכו'. ותלינן כנדבתם אדהלל אע"ג דאיכא נדבה דלא עביד לה כהלל, אבל נדרים לא הוו דכשרים כלל. ומביאה כשהיא חולין בעזרה, סמוך לה, ומקדישה.
נדבה [דנזירות] מאי איכא למימר. כלומר היאך תמצא נדבה בגוף הנזירות, לעולם מחזקי' ליה לנדר, שנודר שיהא נזיר, ולא משכחת נדבה אלא בקרבנות בנזירות, אבל בגוף הנזירות לא משכחת לה.
ומשני כשמעון הצדיק וכו'. וקשה והשתא דאסקי' דנדרים לכולי עלמא אסירי, הא אמרי' [אבות פ"ג מי"ז] נדרים סייג לפרישות. וי"ל שאני גבי נדרים דממון, דאין איסורן אלא משום בל תאחר, אבל נדר קרבנות והקדשות איכא בהו איסור בל תאחר ומעילה. והא דכתיב וידר יעקב נדר, קודם מתן תורה הוה.
מימי לא אכלתי וכו'. קא מפרש ליה ואזיל. וטוב רואי. פי' יפה מראה. וקווצותיו תלתלים. שערות ראשו סדורים ויפים היו. מה ראית להשחית שערך. שהנזיר צריך לגלח שערו לסוף ימי נזירותו. ופחז עלי נתגבר עלי יצרי, והרהרתי לדבר עבירה.
אמרתי לו וכו' ועליך הכתוב אומר [במדבר ו' ב'] איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה', וכתיב [שם ו' ה'] קדוש יהיה, על כיוצא בך קראו הקב"ה קדוש, ותחלת הפרשה נקט התלמוד. אלמא דהאי גברא כשר הוא, שהרי חבקו שמעון הצדיק ונשקו על ראשו, והתנדב להיות נזיר. וק"ק שהרי אכתי תיבעי לך נדבה בנזירות היכי משכחת לה, שהרי האי גברא שמא נזירות ממש היה נודר, דעדיין לא תדע היאך היה דקאמר האי גברא, וא"כ לא תדע איזה לשון תאמר אם באתה להתנדב. ומפרש רשב"ם דנדר דנזירות היינו באדם הדואג על חטאו ורוצה להתכפר, ונודר להיות נזיר ולהקריב קרבן להתכפר על חטאו, ונדבה היינו שאינו בא להתכפר כלל, ואינו דואג על חטאו, [רק] שנודב מחמת נדיבות לב ומאהבה, כי האי גוונא דהכא, דהאי גברא לא היה דואג על חטאו, שהרי לא חטא כלום, ומחמת נדיבות לב התנדב כך, ולשון המקרא נמי הוא [הושע י"ד ה'] אוהבם נדבה.
מאי שנא אשם [נזיר] טמא דלא אכל. השתא בא לפרש הברייתא. משום דעל חטאת הוא בא וכו'. כשהן תוהין נודרין. כלו' כשמתחרטין מן העבירה נודרין, וכשמטמאין ורבין עליהם ימי טומאה מתחרטין מן הנדר, ומביאין כעין חולין בעזרה דהואיל ומתחרטין לא [הוו] נדריהם כלום.
אפי' נזיר טהור נמי. שמא יתחרט ויביא כעין חולין בעזרה. אי לאו וכו'. כלו' מעיקרא כי נדר דקדק בדבר ואמיד נפשיה שיוכל לעמוד בהם ולסבול ל' יום, וליכא למימר שית[חרט] רק בנזיר טמא משום דרבין עליו ימי טומאה.
<h2>דף י.</h2>
איבעית אימא אפי' תימא ר' יהודה. ארישא דשמעתין קאי, וקאמר דמתני' דמשתמע דכשרים כי לא היו נודרין אתיא שפיר כר' יהודה, דהא דקאמר דנודר ומקיים בנדבה דוקא ולא בנדר.
ופריך והא קתני נודר בהדיא. תני נודב. נדבה נמי דילמא וכו'. השתא הוה מצי למימר כהלל, אבל טפי ניחא ליה לאתויי מר' יהודה דאמר מביא אדם כשבתו לעזרה וכו'. ולפי מאי דס"ד דאפי' בנדר קאמר ר' יהודה הוה מצי למיפרך דר' יהודה אדר' יהודה, דהכא קאמר מביא אדם כשבתו דוקא, דהיינו נודב, אבל נודר לא. אבל לפי המסקנא, דר' יהודה בנדבה דוקא קאמר, ניחא.
דנזירות מאי איכא למימר. הכא נמי מצי למימר כשמעון הצדיק, ומר' יהודה הוה ניחא ליה טפי למיתי. חס ושלום לא היו נודרין בנזיר כדקאמרת אלא הרוצה להביא עולה וכו' מתנדב והיינו כדאמרי' מביא אדם כבשתו לעזרה וכו'.
שיטה אחת הן. לא אמרו דבר אחד, אלא בשטה אחת דברו לגנות נזירים. וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש. אלמא שנקרא חוטא. שמעון הצדיק הא דאמרן. דמדאמר עליך הכתוב אומר איש כי יפליא וכו' משמע דדוקא כזה הוא דנשקו על ראשו, ולא חוטא הוא, הא בשאר (נדר) [נזיר] איקרי חוטא. ור' שמעון הא דאמרן. חס ושלום לא היו נודרין בנזיר וכו'. וכי באי זו נפש חטא זה, שהרי בטומאת מת לא איירי קרא, אלא שציער עצמו מן היין. [והא הדין קרא בנזיר] טמא הוא דכתיב, ואי נזיר טהור נמי איקרי חוטא כדקאמרת, א"כ גבי נזיר טהור דינו שיהא נכתב גביה. ומשני משום דנזיר טמא שנה בחטא הוא איירי ביה קרא, ששנה בחטא בצער ובטומאה, ודריש קרא הכי מאשר חטא, הרי חד, על הנפש, תרי. ומשמע אבל נזיר [טהור] לא שנה בחטא הוא, ומיהו מ"מ איקרי חוטא. וקשה שהרי בריש מסכת נזיר [ג' ע"א], גבי אהא נזיר, קאמר ואפי' לר' אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא, הני מילי גבי נזיר טמא, אבל בנזיר טהור לאו חוטא קרינא ביה. וי"ל דודאי לאו חוטא הוא, והכא דחוטא הוא אין לחוש, שהרי כנגד החטא איכא מצוה מרובה, מן הקרבן שיביא, דהכי אשכחן [תענית י"ב ע"ב] גבי מתענה בשבת, דקאמר התם יפה תענית לחלום כאש בנעורת ואפי' בשבת, ואפי' [הכי] קאמר [ברכות ל"א ע"ב] נפרעין ממנו (עון תענית) [דין עונג] שבת שהיה מחוייב וכו', ולמה מתענה, אלא ש"מ שהשכר מרובה מהעונש.
חרך חרק חרף הרי אלו כנויין לחרם. יש מקשין למ"ד כנויין לשון שבדו אמאי לא תקינו חרס, בס', שדומה טפי לחרם, וכן בכנויין דנזיר נזיד, בד', דבשלמא למאן דאמר לשון גויים ניחא, שאינו לשון. ושמא משום דהוו תיבה דשכיחא ורהוטה לא תקנוה. (וכן הוא כחרש אשר).
שבותה שקוקה. מה שהקדים נזירות לשבועה ושינה סדר התנא, משום דתלת תלת שמעינהו וגרסינהו, ובשבועות ליכא אלא תרי, דנדר במואי לאו לשון גויים ולאו לשון שבדו, אלא לישנא דמומתא דמי. נדר במואי הרי אלו כנויין לשבועה. דמואי היינו תרגום של שבועה. והא דקתני גבי מואי נדר, מה דלא קתני בכולהו, משום דבמואי לאו כלום הוא, משום [הבי"ת] שהוא עיקר, ואיצטריך לומר נדר (צ"ע אם יש בו דיו).
לשון גויים. גויים הורגלו באלו הלשונות, ואחר שהוא לשון בעלמא, והנודר מתכוין לנדור, אע"פ שלא הורגל בלשון זה, מאחר שיודע שהוא לשון נדר הוי נדר. אבל אם הורגל בלשון גויים, והוי לשונו, לא איצטריך למיתני, דנדר בכל לשון הוי נדר. ואם לא היה יודע שהוא לשון נדר לא הוי נדר, דתנן בפ"ב [לקמן י"ח ע"ב] סתם תרומות בגליל מותרות שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה, אלמא מכיר בעינן. ואם היה מכיר ולא נתכוין לא הוי נדר, דגמר בלבו בעינן, כדתנן [לקמן כ' ע"א] נדר בחרם ואמר לא נדר אלא בחרמו של ים אין נשאלין עליהם וחכמים מחמירים כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.
[וכן הוא אומר בחדש אשר בדא וכו' לא גרסינן ליה, שהרי לא דמי]. ולימא קרבן. דעל כרחך קדוש על ידי הכנויין כאילו אמר קרבן, דהפקר ב"ד הפקר, דאם לא כן הוי חולין בעזרה. (ב'ד'א' וכו' לא גר' ליה, שהרי לא דמי). ומתרץ קסבר דילמא אמר ה' ולא אמר קרבן וכו'. ולכך תקנו כינויין שאינן רהוטין ושכיחי בפיו ולא לימא בהו לשם.
<h2>דף י:</h2>
לבטלה על אחת כמה וכמה, שאסור הוא להזכיר שם שמים לבטלה.
קסבר כנויין לשון גויים. ומדאורייתא נינהו, ומש"ה גזרינן כנויי כנויין אטו כנויין, ומאן דאמר מותרין קסבר לשון שבדו, ולא הוו כנויין אלא מדרבנן, ומש"ה לא ניגזור כנויי כנויין אטו כנויין, דליהוי גזירה לגזירה.
וב"ש סברי הכי נמי משתעו גויים, ומש"ה אסורין. תני מפשא. שם חכם. מפחיזנא. שמשנה בהיפוך האותיות.
קינה של [תרנגולין] קאמר או דילמא קונם. תיבעי. כל לשון נדרים משונה הוא, ובמקום תיקו בשאר דוכתי קתני בהאי מסכתא לעולם תיבעי.
במואי במומתא לא אמר כלום. משום [שהבי"ת] היא עיקר, ולאו כלום הוא. מואי או מומתא, בלא בי"ת, הרי אלו כנויין לשבועה.
לחולין שאוכל לך אסור. בגמ' מפרש דמשמע לא חולין ליהוי אלא קרבן. לא כשר, אלא פסול, כלומר קרבן. לא דכי, כלומר לא מותר, כמו [עדיות פ"ח מ"ד] העיד על איל קמצא דכן, דהיינו מותר, והכי באמר לא מותר יהא אלא אסור, כלומר קרבן. טהור טמא. כלומר יהא כיכר זה כמו דבר דשייך ביה טהרה וטומאה, דהיינו קדשים. נותר ופיגול. בגמ' מפרש לכולהו. כאמרא. פי' כשה זה שהוא קרבן, ובשביל ששינה לדבר בכף, אפסקינהו באסור. כדירים. כדיר הזה שאמרא של קרבן לתוכו. כעצים. שהן קדושים, דצריכי מלח ועצים. הרי זה נדר בקרבן. כמתפיס בקרבן.
ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום, הואיל ולא אמר כירושלים. ומשמע דדוקא בהאי מודה לת"ק דבעי כף, אבל באינך פליג דלא בעי כף ר' יהודה משום דבעי' כף. ושמא הכי נמי פליג ר' יהודה בכולהו דלעיל גבי טהור וטמא, וכן קונם קונח דבעי' כף.
<h2>דף יא.</h2>
סברוה מאי לחולין לא חולין וכו'. האי סברוה לא כמו סוגיא דכולהו תלמודא, דבשאר דוכתי לפי המסקנא לא איתוקם הא דקאמר סברוה, והאי סברוה דהכא לפי המסקנא נמי איתוקם הכי. ולישנא דכולי הך מסכתא משונה הוא ומגומגם משאר דוכתי בכמה מקומות.
אלא קרבן. והיינו מכלל לאו אתה שומע הן. ואי ר' מאיר לית ליה כו'. ואי קשיא הא נדרים איסורא נינהו, ובשבועת העדות [שבועות ל"ו ע"א] אמרי' דבאיסורא אית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. וי"ל דנדרים איסורא דאית ביה ממונא הוא, דשאוכל לך הוי כלו' שאהנה מממונך.
אלא ר' יהודה היא. יש מפרש משום דסתם בר פלוגתיה דר' מאיר היינו ר' יהודה. ומפרש הכי משום דלא אשכחן בשום דוכתא דפליג ר' יהודה עליה דר' מאיר בהאי פלוגתא. אכן פי' ר' דהיינו ר' יהודה דגטין [מ"ו ע"א] פ' השולח דקאמר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר ומוקי לה [שם מ"ו ע"ב] בדלא כפליה לתנאיה, ואפי' הכי לא יחזיר, דלא בעי ר' יהודה תנאי כפול. וה"ה דהוה מצי למימר אלא ר' חנינא בן גמליאל היא דפליג עליה דר' מאיר בקידושין [ס"א ע"א] בהאי פלוגתא.
חסורי מחסרא והכי קתני הרי זה נדר בקרבן, בד"א כי אמר כירושלים, אבל אמר ירושלים לא, שר' יהודה אומר [האומר] ירושלים לא אמר כלום.
וכי אמר כירושלים מי מיתסר בתמיהה והתניא ר' יהודה אומר כו' עד שידור בדבר הנדור בירושלים, דהיינו הזבח. ותרי תנאי אליבא דר' יהודה. דאיכא מאן דאמר דבעי' שידור בדבר הנדור בירושלים, ואיכא מאן דאמר דלא בעי'.
<h2>דף יא:</h2>
חולין החולין כחולין. אם מתפיס הככר כהני לישני, דקאמר ככר זה חולין או החולין או כחולין, בין שאוכל לך ובין שלא אוכל, מותר, ולא אמרי' כחולין לא אוכל, הא מה שאוכל לך הוי קרבן, דאתיא כר' מאיר, כדשקיל וטרי תלמודא, ור' מאיר לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן.
לחולין שאוכל לך אסור. דמשמע לא חולין הוי אלא קרבן, אע"ג דכר' מאיר אתיא ולית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, י"ל דהכא הואיל ובב' תיבות קא"ל, דקאמר לא חולין, הכא מודה דמחלקין ליה וה"ק אלא קרבן, דודאי אמר לחולין, דאיצטריך לחלק לשונו, לא אמרי' מכלל לאו כו'.
רישא מני. היינו רישא דקאמר חולין לא אוכל לך מותר, ומני ר' מאיר היא, כדפרישנא.
וקשיא לן בההיא דלקרבן לא אוכל לך הא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן, וא"כ היכי תאמר ותדוק לא קרבן מה שלא אוכל לך אלא מה שאוכל לך הוי קרבן. וא"ר אבא בההיא דלקרבן לאו משום מכלל לאו אתה שומע הן, אלא משום דלפיכך קאמר, וה"פ לקרבן ליהוי לפיכך לא אוכל לך. וא"כ סיפא נמי דקתני לחולין לא אוכל לך מותר, אמאי. דילמא דלפיכך קאמר, וה"פ לחולין, כלו' לא חולין הוי לפיכך לא אוכל לך. ואי קשיא הא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן והיכי (כו) נימא לא חולין ליהוי אלא קרבן. ואומר רבינו שמואל כיון שאמר שלא אוכל לך, ואמר לא חולין, משתמע שפיר דלאיסור בא, ובמכלל לאו אתה שומע הן דמוכח מודה ר' מאיר.
ומשני האי תנא סבר לה כר' מאיר ממאי דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, מדאמר ברישא דחולין לא אוכל לך מותר, ופליג עליה בחדא בקרבן. דגבי לקרבן נמי לא אמרי' לפי[כך], ומתיר בלקרבן לגמרי.
רב אשי אמר לעולם אימא לך דגבי קרבן אמרי' שפיר לפיכך, והא דאמר לחולין והא דאמר לא חולין. דודאי בסיפא דאמר לחולין, לא אמרי' דמחלקי' ליה לומר לא חולין ועוד דאמרי' לפיכך. אבל לא חולין, דמשמע לא ליהוי חולין, דהוא עצמו [פריש] במילתיה, אז ודאי [אמרי'] לפיכך, והיינו לקרבן, דהק"א לא לחולין ליהוי אלא קרבן. ומיהו קשה ברישא אמאי מפליג בין אוכל לך ובין לא אוכל לך, ליפלוג וליתני כולה בלא אוכל לך ובין לחולין ואמר לא חולין צ"ע. אית דמפרשי הא דאמר לחולין בשבא והא דאמר לחולין נקוד פתח, דהכי מפליג בסמוך בין לאמרא ללא אמרא.
הרי עלי ככר זה כבשר זבח שלמים [לאחר זריקת דמים] (כו'). והקטרת אימורין לא קאמר, דלא פסיקא למילתיה [גבי] בשר בהקטרת אימורין כדאמרי' בפסחים [נ"ט ע"ב].
אי דקאמר בהאי לישנא, דמפרש בהדיא לאחר זריקת דמים, פשיטא דלא הוי נדר, דבהיתירא קמתפיס, דלאחר זריקת דמים הבשר מותר(ת).
אלא כגון דמחית ומעמיד לפניו בשר זבח שלמים לאחר זריקה ומחית דהתירא גביה ואמר זה כזה, מאי, בעיקרא קא מתפיס, והכי קאמר הרי עלי ככר זו כמו שהיה בשר זה לפני זריקת דמים, והוי נדר, או דילמא בהיתירא קא מתפיס, וכדהשתא קאמר, לאחר זריקה, שמותרת לגמרי. והיכי משתמע לישנא קא בעי, דאע"ג דשיילינן ליה ואמר לאיסור נתכוונתי, אי לא משתמע לישנא לא אסיר, וכשותק חשבינן ליה. ולחנם נקט ומחית דהיתירא גביה, דכיון דבהתפסה קא מיירי, אפילו לא הוי הככר בעין לפנינו שייך ביה התפסה. ת"ש נותר ופיגול. היינו מתני', דכי קאמר ככר זה עלי כנותר ופיגול אסור.
<h2>דף יב.</h2>
והא נותר ופיגול אינו עד לאחר זריקה, דפיגול לא בא עד שיקרבו כל מתיריו [זבחים כ"ט ע"ב], וכן נותר כדגמרינן עון עון מטומאה ואינו בא עד שיהא ניתר לטהורים, והיינו לאחר זריקה, ואפי' הכי אסור, וש"מ בעיקרא קא מתפיס, דאי בדהשתא קא מתפיס, היינו לאחר זריקה ולית בה איסור. ולרב גידל דאמר פ"ק דמעילה [ג' ע"ב] דזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה, א"כ מפיגול לא מוכח מידי, דאפי' אי בדהשתא קא מתפיס, לאחר זריקה, שייך ביה התפסה ואיכא איסור. ושמא התם איכא כמה איתיביה דפרכי לרב גידל, ואית להו להני תנאי זריקת פיגול מוציאה מידי מעילה, ולדידהו מוכח שפיר מפיגול. וק"ק אמאי לא קא מיבעיא ליה אם אמר כבשר קדשים קלים ולאחר זריקה דלית להו מעילה, ובכי האי גוונא דקא מיבעיא ליה השתא, דאי בעיקרא קא מתפיס לא הוי נדר, דבהיתירא קא מתפיס, ואי בדהשתא הוי נדר, דהשתא לאחר זריקה אית בהו מעילה. צ"ע.
בנותר של עולה, שהיא כולה כליל, ואפי' לאחר זריקה אית ביה מעילה, וא"כ אפי' אי בדהשתא שייך ביה התפסה. והשתא משמע כרב גידל, דלא פריך מפיגול, מדלא קא מהדר לשנויי אלא מנותר.
א"כ ליתני מתני' כבשר של עולה דאסור. ומשני לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כבשר עולה דפשיטא דאסור דהא בקרבן קא מתפיס. אלא אפי' נותר ופיגול דסד"א דהוה ליה מתפיס בדבר האסור קמ"ל דהוי נדר ושייך ביה התפסה.
והוא [שנדר] באותו יום שמת בו אביו והיכי דמי דקאי עכשו כי ההוא שבת שמת בו אביו, שמת אביו בראש חדש ניסן באחד בשבת, וכמה דהיתרא [איכא] שלא ציער עצמו כלל, וקתני אסור, וש"מ בעיקרו קא מתפיס, וה"ק הריני שלא אוכל בשר כיום שהיה כבר שמת בו אביו, שציער עצמו בהכי, דאי בדהשתא לא הוי נדר, דעכשו ליכא איסורא ולא הוי התפסה. ולהכי נקט דקאי באותו יום, כגון דקאי ביום א' וגם אביו נמי מת ביום א', דאפי' מת אביו ביום א' וקאי ביום ב' או ביום ג' אי בעיקרו קא מתפיס שייך ביה התפסה והוי נדר.
והוא שנדר ובא מאותו יום ואילך. דכולהו חד בשבא שהיו משמת אביו קביל עליה עד עתה, דלא היה לו יום א' בשבת דהיתירא, דהשתא נמי נדור הוא, וא"כ אפי' בדהשתא שייך ביה התפשה.
כחלת אהרן וכתרומתו. הכא שייך ביה התפשה טפי מבהקדש, דגבי קודש קודם שיחול עליו הקדושה היה מותר גמור, [ואילו] חלת אהרן ותרומתו קודם שהיו נפרשים היה בהו איסור חמור טפי מעכשיו, שהיה טבל מקודם לכן, ולכך לא נקט הקדש.
הא כתרומת לחמי תודה אסור. ואע"ג דאינו עד לאחר זריקת דמים, דאז הוכשר הבשר באכילה.
<h2>דף יב:</h2>
כתרומת הלשכה אסור. דהשתא נמי אית בה איסור, ושייך ביה התפסה.
אבל תרומת לחמי תודה מותר הככר אם התפיס בה, א"כ ליתני בבריתא כחלת אהרן וכתרומת לחמי תודה מותר. הא קמ"ל דתרומת כו'. כגון דאפרשה בלישה. ושקיל חדא מחמץ כו'. והשתא אית בה ח' חלות [עם] הד' של כהנים, ובברייתא קאמר שאפאן בד' חלות יצא, דארבע של כהנים כבר הם מופרשות בלישה כדמסיק בתלמודא.
הרי עלי כבכור. פי' שמתפיס הככר באיסור בכור. וקס"ד השתא דבכור הוי דבר הנדור, ומש"ה קא מהדר תלמודא לומר האי בכור היכי דמי, אי לפני זריקה מאי טעמא דמאן דשרי, דפשיטא דלפני זריקה מודו כולהו דהוי דבר הנדור, ואי לאחר זריקה פשיטא דלא הוי דבר הנדור, ומאי טעמי' דמאן דאסר. אלא לאו דמחית להו כי הדדי ואמר זה כזה, ולאחר זריקה, ור' יעקב אוסר משום דסבירא ליה דבעיקרו מתפיס, וה"ק הרי עלי ככר זו כמו שהיה בכור זה כבר קודם הזריקה שהיה בו איסור. ור' יהודה מתיר, דבהשתא קא מתפיס, דהיינו לאחר זריקה דלית ביה איסור. אלמא דתנאי היא אי בעיקרו קא מתפיס או בדהשתא.
<h2>דף יג.</h2>
דכולי עלמא לפני זריקת דמים. ואפי' הכי קא שרי ר' יהודה משום דאמר קרא כי ידור וכו'. מיביעיא ליה למתפיס בחטאת ואשם, דהיינו [דבר] הנדור, כדקאמר משום דמתפיסו בנדר.
שנ' הזכר תקדיש. וכיון שמצוה היא להתפיסו ולומר הזכר תקדיש, מתפיס בנדר הוא. ומאן דשרי אטו כי לא מקדיש ליה מי לא קדוש, בלא התפסה, וא"כ אע"ג דמצוה להתפיסו לא קרינא ביה מתפיס בנדר אלא היכא דאי אפשר לו אלא בהתפסה כמו בחטאת ואשם.
ר' מאיר הוא דלא בעי במתני' כף. אימא סיפא וכולן לא אוכל לך מותר. ואי ר' מאיר אמאי מותר, הרי לפיכך קאמר, כדמסיק גבי לקרבן לא אוכל לך. ומשני הא דאמר לאימרא הא דאמר לאמרא. כלומר כי קאמר לאמרא בשבא אז אין לחלק ולומר לא אמרא יהא, אלא הכי קאמר לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך. אבל כי אמר לאמרא בפתח דמחלקי' ליה והכי קאמר לא אמרא יהא אלא חולין. וא"ת א"כ כי קאמר לאמרא דמחלקי' ליה, שאוכל לך אמאי אסור, ה"ק לא אמרא יהא ומותר. וי"ל דודאי לישנא דלא אוכל לך משמע היתר, וא"כ דין הוא דמחלקי' ליה לדיבוריה קודם שנאמר לפיכך, וה"ק לא אמרא יהא. אבל דלישנא דשאוכל לך דמשמע איסור, דמתפיס במה שאוכל, אין לומר דמחלקי' לדיבוריה, הואיל ובלישניה איכא איסורא. וא"ת א"כ אמרא וכאמרא בלא אוכל לך אמאי מותר, דלמא דלפיכך קאמר. וי"ל דלעולם לא אמרי' דלפיכך קאמר אלא בלישנא דלמד, כגון לאמרא לקרבן, ולאפוקי ממאי דפירש בפירושי לותייר דאפי' כי קאמר כקרבן אמרי' דלפיכך כדפרי' לעיל. וא"ת א"כ לעיל דקאמר לא חולין שאוכל לך אסור, אמאי, וכי מהני טפי האי לישנא מכי אמר קרבן דמשמע הכא דמותר. ושמא י"ל דכיון דקאמר הכי היינו כמו שאמר בהדיא לקרבן יהא, דאית לן למימר שעולה בדעתו למימר לישנא דמועיל ביה נדר.
קרבן עולה. קרבנות שאינן חובה ידעי' מרישא, מק"ו דטהור וטמא ונותר ופיגול, והאי בקרבנות חובה איצטריכא, דסד"א כיון דבעל כרחו מייתי להו לאו דבר הנדור מיקרי. ותודה אע"ג דלאו חובה היא כללה בהדייהו. קרבן הקרבן כקרבן. פי' והא דחזר עוד ותאני הכא קרבן כקרבן, משום הקרבן נקטיה, ולגלות דלא לימא בחיי קרבן, כדאמר בגמ'. לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר. וה"ק לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. ובפירושי לותייר פי' דהוא הדין אם אמר כקרבן דאסור. דאמרי' דלפיכך קאמר.
שלא נדר [אלא] בחיי קרבן. תימה אמאי אינו מקשה מדסיפא ר' מאיר, דקתני ר' מאיר אוסר, [רישא לאו] ר' מאיר. וי"ל דהכי קאמר קרבן הקרבן אסור דלקרבן לא אוכל לך (ד)ר' מאיר אוסר.
<h2>דף יג:</h2>
הא קרבן דכי קאמר ליה באלף משתמע דבחיי קרבן קאמר. והא לית [ליה] לר' מאיר כו'. דלקרבן לא אוכל לך דר' מאיר אוסר משמע הא מה שאוכל לך ליהוי קרבן. ומשני אין דלא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן, והא דקאסר ר' מאיר בלקרבן משום דלפיכך קאמר.
שהנדרים חלים על דבר מצוה. כגון שאמר קונם הנאת סוכה עלי, אסור, ואע"ג דמצוה היא, מה שאין כן בשבועה, דאין נשבעין לבטל המצוה, כדמפרש בפ"ב [ט"ז ע"ב]. וגבי נדר נמי אי אסר נפשיה על חפצא כגון שלא אהנה מן הסוכה לאו כלום הוא שהרי משועבד לה.
שהשבועה חלה בין על דבר שאין בו ממש, כגון שבועה שלא אישן, דאסר שינה שאין בה ממש עליה, משום דבשבועה תולה האיסור בו ולא בחפץ, הילכך אין להקפיד בחפץ. נדר אינו חל אלא א"כ אמר קונם עיני בשינה כדאמרי' בריש פרקי' דאלו מותרין [ט"ו ע"א] משום דעינו אית בה ממש. וא"ת אמאי לא קא חשיב נמי חומר בשבועות שאם אמר שבועה שאזרוק צרור זה לים קא עבר על שבועתו אם לא יזרוק (כו'), ובנדר לא כלום הוא, דלאו היינו הרעה והטבה. צ"ע.
מה שאין כן בנדרים שאינן חלים אלא בדבר שיש בו ממש. שהנודר תולה האיסור בחפץ, ועל דבר שאין בו ממש איך יחול האיסור, ובמתני' קאמר קונם פי מדבר עמך דאסור, ואע"ג שהדיבור אין בו ממש. ומשני באומר יאסר פי לדיבורי ידי למעשיהם, דהשתא מתפיס הוא בפיו שיש בו ממש. דיקא נמי דפי לדיבורי קאמר, מדלא קאמר שאני מדבר עמך אלא נקט פיו בלישניה.
ואלו מותרין. בפרק ראשון פירש כינויין האסורין, והשתא מפרש דברים מותרים דסד"א למיסרינהו. פי' נדרים אלו התירו חכמים בלא שום חרטה שבעולם. חולין שאוכל לך. מה שאהנה ממך יהא כחולין. כבשר חזיר וכו'. בכל הני לא חל נדר, שאין נודרין בדבר האסור. כעורות לבובין, חתוכין כנגד הלב, והוא סימן שהוא תקרובת לע"ז. כחלת אהרן וכתרומתו. גם זה נודר בדבר האסור, ולא דמי לדבר הנדור, שמתחילה חל עלה שם איסור טבל.
האומר לאשתו הרי את עלי כאימא. יאסר הנאתך עלי כאמי, כבשר אמי, ואע"פ שזה נודר בדבר האסור לו, צריך לפתוח לו, ולהטריחו למצוא לו חרטה, כדי שלא יקל בנדרים, שאם אין אתה מצריכו חרטה שמא יהא נודר פעם אחרת בדבר שיהא צריך פתח לנדרו, וזימנין דלא אסיק אדעתיה ולא טרח להתירו. ודוקא אשתו, אבל אם אומר לחבירו הרי את כבשר אמי, מותר בלא שום היתר, [שהוא] דבר אסור ולא חל נדר כלל, אבל באשתו שעל ידי דבר קל [מקפיד] עמה הזקיקוהו פתח לנדרו. ורשב"ם פי' פותחין לו ממקום אחר, שאין אומרים לו אילו היית יודע שזה קלון אמך להתפיס [בה] נדרך כלום היית נודר, כדאמרי' לקמן [ס"ד ע"א] אין פותחין לו לא בכבוד אביו ולא בכבוד אמו. ורבותא אשמעינן הכא דבכי האי גונא נמי אין פותחין בכבוד אמו, ולא מיבעי הך דלקמן דפשיטא, דאין לך רשע שאומרים לו אם אביך ואמך כעוסין היית נודר שיענה כן.
טעמא דאמר חולין. דלגופיה לא איצטריך, דפשיטא דמותר, אלא על כרחיך למידק אתא. הא אמר לחולין שאוכל לך אסור. דמשמע לא חולין ליהוי אלא קרבן. אי ר' מאיר לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. דבעי תנאי כפול בכל דבר כתנאי בני גד ובני ראובן.
<h2>דף יד.</h2>
היינו רישא, דאידך פירקין דלעיל [י' ע"ב] דקתני לא חולין שאוכל לך, ומוקי לה כר' יהודה.
ואלו מותרין כחולין. פי' לא הזכיר בנדרו חולין אלא בשר חזיר וכיוצא בו התפיס בנדרו, וקמ"ל מתני' דמותרין הן כחולין, לפי שנדר בדבר האסור.
מכלל דרישא לא בעי שאלה. ואי לא תנא חולין נמי במתני' הוה ידעי' דהא [ד]אין הנדר חל ברישא, משום דנדר בדבר האסור הוא.
מנא הני מילי. דאין נדר חל על דבר איסור, איש כי ידור נדר לה' [דהוה מצי למיכתב כי ידור לה'] ותו לא, מדכתיב נדר ש"מ שצריך שידור בדבר הנדור, ולית ליה דברה תורה כלשון בני אדם.
מיבעיא ליה לכדתניא אי זהו איסור האמור בתורה וכו'. כדאיתא בשבועות פ"ג [כ' ע"א] והתם מפרש דאיסור נדר קאמר, ומסיק התם שצריך לאסור עליו יום שמת בו גדליה קודם, ואחר [כן] יאסור עליו ימים אחרים ויאמר אסור עלי כיום שמת בו גדליה.
[ורמינהו הרי את עלי... לא אמר כלום. והא פשיטא דמדאורייתא אינו אסור, דהא התפיס בדבר האסור, ואין שייך פותחין] כי אם מדרבנן, ועכשיו [אפ' מדרבנן] (מדאורייתא) לא אמר כלום ואפי' פתיחה לא בעי, וקשיא למתני' דאמר פותחין, ומשני שאלה דרבנן, כדי שלא יקל בנדרים, אבל אין הנדר חל מן התורה.
רבא אמר ברייתא בתלמיד חכם, מתני' בעם הארץ. והתניא בניחותא.
<h2>דף יד:</h2>
לא קשיא. סיפא דאמר צריך לומר בה ובמה שבתוכה, דמחתא אארעא, שמונחת התורה על גבי קרקע. דעתיה אגוילי, משום הכי צריך לומר כל כך. והא דאמר ברישא דדי לנו כשאמר במה שבתוכה לבד בדנקיט לה בידיה, שכשאחזה בידו דעתו על האזכרות שבתוכה.
ואיבעית אימא סיפא נמי דנקיט לה בידיה, והכי קאמר אמר בה כמי שאמר במה שבתוכה, ודי בכך. רישא דמחתא אארעא, ואפ"ה כי אמר בה ובמה שבתוכה מהני.
שאני ישן כו'. בגמ' [ט"ו ע"א] מוקי לה באומר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום.
אל ישן היום שמא ישן למחר. ונמצא עובר על נדרו למפרע. ישן היום, וישמור עצמו ואל ישן למחר. [ומודה] רב יהודה באומר קונם שאיני בשינה למחר אם אישן היום שיישן היום, דהא דאמרי' לעיל שלא ישן היום משום דשמא כשיבא למחר לא יהא זכור מתנאו ויבא לידי שינה למחר, דאתנאי לא זהיר כולי האי, ולפיכך לא ישן היום, אבל הכא יישן היום, מפני שהוא זכור תמיד מן האיסור, וכשיבא למחר יהא נזהר מלבא לידי שינה כלל, שהאיסור תלוי ביום מחרת ואם ישן יעבור על בל יחל מיד.
<h2>דף טו.</h2>
מי הוי נדרא. פי' והלא אין נדר חל על דבר שאין בו ממש ושינה דבר שאין בו ממש הוא. ומשני דאמר שאין עיני בשינה, דהשתא יש ממש בעין. ופריך ואי לא דיהיב שיעורא. פי' ואם לא פירש בנדרו כמה יהא נדור משינה מי שבקינן ליה להלקותו [עד] שישן, מיד היה לנו להלקותו שלא יוכל לעמוד וכו', כדר' יוחנן דאמר שבועה כו'. וק"ק ממאי קא מדמית הך דר' יוחנן דמיירי בשבועה, התם שבועת שוא היא, ומיד שיצא ממנו היה לנו להלקותו, אבל הכא גבי נדר, דנדר שוא לא חל, ואמאי ילקה. ונר' לר' דשמא כל זה רוצה התלמוד להקשות, כלומר מי שבקי' ליה עד דעבד איסורא, והא איסורא נמי ליכא, כר' יוחנן דאמר בכי האי גונא הוי שבועת שוא, הכא נמי יהא בנדר שוא דאין בה ממש.
ואלא דאמר היום אם אישן למחר. ואי לא ניים היום ביום נדרו, גם כי יישן למחר מאי בל יחל איכא, אלא בדניים, שישן היום. אלמא איתא דניים, והתנא מדבר שישן, ואי אסור לישן, ברשיעי לא איירי תנא. וקשיא לרב יהודה דאמר אל ישן היום. ומשני כי קתני דהוא בלא יחל דאי ניים. כלומר אם עבר עבירה וישן ביום נדרו, בהא איירי תנא.
שנ' לא יחל דברו. דברו משמע אפי' על דבר שאין בו אלא דיבור. ואסמכתא בעלמא הוא.
הלכה אין. פי' הלכה לפני הפסח אסורה מליהנות מבעלה, לא הלכה לא. אבל מ"מ מותרת היא ליהנות כל זמן שלא הלכה, ולא גזרי' לשמא תהא הולכת אחר הפסח. וקשיא לרב יהודה. ומשני הלכה קודם הפסח אסורה ולוקה, לא הלכה אסורה, דשמא תלך. לא הלכה (אסורה בעולם) איסורא בעלמא איכא.
<h2>דף טו:</h2>
אכל הרי הוא בבל ילך. וסובר עכשיו דהאי אכל לאו דוקא אלא דה"ה אוכל. וקשיא לרב יהודה, דהא אמרי' הכא דמותר לאכל ולא גזרי' שמא ילך למקום פלוני. ומשני אכל קתני. ודאי קאמר, דאי אכל הרי הוא בבל (יחל) [ילך] ולכך לא יאכל.
הלך הרי הוא בבל יחל. מהלך לא קתני. ודאי קאמר, (דאי אכל הרי הוא בבל יחל, ולכך לא יאכל) ואמאי, לרב יהודה דאמר אל ישן הכא נמי דומיא דהכי אסור לאכל, ואי דלא אכל אפי' לכתחילה נמי מותר [לילך], וא"כ מהלך נמי מצי למנקט. ומשני אמר לך רב נחמן כו'.
הלך אין מהלך לא. לפום ריהטא משמע דפריך מדקתני הלך, דמשמע דלא מחינן עליה. ול"נ שהרי קאי ארישא דאוקימנא דאי אכל. ונראה דהכי פירושא, הלך אין מהלך לא, כלומר אם איתא לדרב יהודה אמאי לא אשמעינן רבותא טפי וליתני דיכול להלך, דלא חיישי' שיאכל שהרי מחינן עליה, ואליבא דרב יהודה דקאמר לעיל דלא ישן, ומדלא קא"ל ש"מ דליתא לדרב יהודה. ומשני ה"ה דליתני מהלך, והוה ליה למתנייה לאשמועי' דרב יהודה, ואיידי דקתני רישא אכל, דלא פסיקא ליה למיתני אוכל אליבא דרב יהודה, תנא נמי סיפא הלך.
קונם שאיני משמשיך הרי זה בבל יחל. [דמתפיס] בדבר הנדור הוא.
והא משעבד לה. יש מפרש דהכי קא פריך והא משעבד לה, וגופו אינו ברשותו, ואינו יכול לאסרו. ול"נ דא"כ אמאי איצטריך לקמן לא יחל דברו, וכן להרע או להיטיב, למיליף דאין נשבעין לעבור על המצוות. תפוק לי' דמשעביד למצוה ואינו ברשותו. לכנ"ל דהכי מקשה, והא משעבד לה לאשתו מן התורה, והרי הוא מבטל מצוה, וא"כ היכי מצי למיחל הנדר על התשמיש. ואע"ג דקיימא לן לעיל דנדרים חלין בין בדבר שיש בו מצוה, היינו כי אסר חפצא עליה, כדמסיק הנאת תשמישך עלי קונם, דאסר התשמיש עליו, אבל למיסר נפשיה אחפצא לא חיילא.
הנאת תשמישי עליך קונם כופה אותה ומשמשתו. דשעבודי משעבד' ליה. הנאת תשמישך עלי קונם אסור שאין מאכילין לאדם, וכן להך אשה, דבר האסור לו.
שבועה שאיני ישן שאיני מדבר כו' אסור. דשבועה חלה אפי' בדבר שאין בו ממש.
<h2>דף טז.</h2>
[מתני' קרבן לא אוכל לך]. מתני' מני, דקתני קרבן לא אוכל מותר, הא אוכל לך אסור, ר' מאיר דלא בעי כ"ף, דאי ר' יהודה דבעי כ"ף, א"כ קרבן שאוכל לך נמי הוה ליה למתני במתני' דמותר הואיל ולא אמר כקרבן. לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. וא"כ גבי לקרבן לא אוכל לך נמי אמאי מותר, דלמא דלפיכך קאמר. ומשני לא קשיא הא דאמר לקרבן הא דאמר לקרבן. והא דאמר ר' מאיר דלפיכך קאמר [היינו] כי אמר לקרבן, ולעיל מיירי דאמר לא קרבן, דלא הוי קרבן הוא דקאמר. (מתני' קרבן לא אוכל לך) והא דאמר לקרבן. בכולהו ל"ג לא, דבהכי לא טעי תנא, אבל בלקרבן ולקרבן טעי תנא. הר"א. מותר. פי' משום דגבי נדר לא אמרי' מכלל לאו אש"ה0[אתה שומע הן].
לא שבועה לא אוכל לך אסור. פי' דגבי שבועה אפי' ר' מאיר דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, גבי שבועה מודי משום דחמיר, כדאמרינן בשבועות [ל"ו ע"א] דהא דלית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן היינו בממונא, אבל באיסורא [אית] ליה. ע"א, כיון דמוכח, דאמר לא, מודי ביה ר' מאיר וכדפר' בפ"ק גבי לא חולין לא אוכל לך הר"א. (ונכלא תגמה ית' בלקרבן לא אוכל לך). [וגם לא דמי ללקרבן לא אוכל לך].
הא שבועה שאוכל לך אסור. [והא] דלא אמרי' בחיי קרבן קאמר, דודאי גבי קרבן, דאית ביה בדבר הנדור חיותא, שייך שפיר למימר דבחיי קרבן קאמר, אבל בשבועה שאין בו חיותא לא. ואע"ג דגבי מנחה קימ' לן דבחיי מנחה קאמר ולית ליה חיותא, מ"מ אית ביה ממשות בדבר הנדור, אבל בשבועה לית ליה ממשות, ולא שייך למימר דבחיי שבועה קאמר.
למימרא דשבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע. מדאמר במתני' הא שבועה שאוכל לך אסור. ורמנהו שבועה שנים וכו'. אמר אביי שאוכל משמע שתי [לשונות]. כגון אם היו מסרבין מזמנין אותו לאכול, ואמר אכילנא אכילנא, בתמיהה, כאדם משתומם ותוהא ואומר וכי אכילנא, ורוצה לומר דלא אכילנא, ותו אמר שבועה שאוכל לך, דלא אכילנא קאמר. ובדעתו הוה לקיומי דיבוריה דקאמר דלא אכילנא. ומתני' דשבועות דקא [מ]שמע דאכילנא, מיירי באין מסרבין בו לאכול. אבל אי מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא, ותו קאמר שבועה שאוכל, דהשתא ליכא למימר שרוצה לקיים דיבוריה, וא"כ דאכילנא קאמר. ואית ספרים דגרסי בענין אחר, וה"ק שבועה שאוכל שתי לשונות משמע, כגון היו מסרבין בו לאכול ואמר אכילנא, כלו' שיאכל, וחזר ואמר שבועה שאוכל, דאכילנא קאמר כדאמר מעיקרא, אבל אי אמר [לא] אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל, דלא אכילנא קאמר, דלעולם מקיימי לישנא דקאמר מעיקרא, דהיינו לא אכילנא. ושפיר היא מיושבת על אופניה.
רב אשי [אמר] שאוכל במתני' במסכת נדרים שאי אוכל קתני ולא אכילנא קאמר. מהו דתימא מקים לישני' הוא. ומחמת שהוא כבד פה עקם שפתיו, ואשתקיל מילוליה לומר שאי אוכל, ולעולם עלה בדעתו לומר שאוכל, קמ"ל.
ורב אשי נדי פי' נדי כמו לישנא דנע ונד, כאדם שמתחלק בדבר שאינו מיושב על לבו. דאי הכי שלא אוכל נמי משמע שתי לשונות כגון אם היו מסרבין בו לאכל ואמר לא אכילנא לא אכילנא, בתמיהא ומשתומם, ומשמע לישני' דאכילנא קאמר, ואפי' הדר ואמר שבועה שלא אוכל, ושלא אוכל לא אשכחן במתני' דמשתמע רק לישנא דלא אכילנא. אלא תנא מילתא דפסיקא ליה הוא דשאוכל דאכילנא משמע ושלא אוכל דלא אכילנא משמע. ומתני' שאי אוכל קתני וכדמתרץ רב אשי.
זה חומר בשבועות מבנדרים. פי' כל הני דקתני. בנדרים מבשבועות. אמר קונם (קונח) וכו'.
<h2>דף טז:</h2>
חומר מכלל דנדר הוא. דמשמע (דדוקא לישנא) [דדיוקא דלישנא] דשבועה חמיר טפי הוא, ומ"מ גבי נדרים נמי נדר קל הוא. והא מותר קתני. דמשמע דלא הוי נדר כלל, וס"ד דאקרבן לא אוכל לך קאי. ולעיל [י"ד ע"א] בר"פ דבעי רבינא למימר חולין כי היכי דלא נימא דבעי שאלה, ואע"ג דמותר קתני, איכא למימר דת"ק אחלת אהרן ותרומתו הוה קאי, אבל אבשר ע"ז וחזיר לא הוי תני ליה, הלכך איצטריך חולין למימר אלו מותרין כחולין. ובסיפא דקתני זה חומר בנדרים מבשבועות דקתני גבי שבועה מותר, ליכא למיפרך הכי [דהא] דהתם הוי מותר כדמפרש טעמא שאין [נשבעין לעבור] וכו'.
ומשני כי קתני חומר כו'. אסיפא דאידך בבי דלעיל, דקאמר שבועה שאיני ישן שאיני מהלך, דקתני אסור דמשמע מדאורייתא, וגבי נדר קתני [לעיל י"ד ע"ב] אסור מדרבנן ולענין דבל יחל מדרבנן, ואליבא דרבינא דמתרץ לה לעיל [ט"ו ע"א] בהכי. ומיהו לרבינא ק"ק דגבי [קונם] שאיני משמשיך קאמר דאיכא בל יחל, והיינו מדאורייתא מדפרי' בגמרא לעיל [ט"ו ע"ב] והא משעבד לה מן התורה, ודחוק, דא"כ הוי דינא דמתני' לחצאין, דגבי נדר ליכא בל יחל אלא מדרבנן, וגבי נדרי תשמיש איכא איסורא דאורייתא.
ת"ל לא יחל דברו. ומיותר הוא למדרש אבל מיחל הוא לגבי חפצי שמים, בין לעבור בין לקיים. והא דבעי מניין שאין נשבעין לעבור, אמתני' קאי, אך אמת דה"ה לקיים. ותימה, ואימא דהכי ממעטי' דברו הוא דאינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו, דמהכא נפקא לן לקמן, אבל חפצי שמים [אפי'] אחרים לא יחלו לו. ונ"ל דסברא היא למדרש שלא הזהירה תורה על חפצי שמים תרי זימני, דהוי כמו איסור חל על איסור, הילכך בדדמי ליה דרשינן ליה.
[מאי שנא נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו]. דמשמע אפי' בחפצי שמים לא יחל דברו, שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה, ומקרא נדרש לפניו ולאחריו, וקאי קרא דלה' אף בשבועה.
אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי, דהשתא אסר חפצא עליה, ומשום הכי חל הנדר, והא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה, דלא חלה השבועה, דהיינו אסר נפשיה על חפצא. הא דאמר. פי' לשון נדר משמע כן, ולשון שבועה משמע כן, ופי' הא דאמר משום דאמר. ולשון נדרים מגומגם הוא במקומות. והשתא העלילו רבא לאביי, וקא מתמה אמאי נקט לישנא דנהנה במילתיה, וכי מצות ליהנות ניתנו. אלא הא דאמר ישיבת סוכה עלי כו'. יהא חייב. פי' משום שבועות ביטוי, אבל אשבועת שוא מיחייב, דעבר אשבועתיה משעת אמירה.
<h2>דף יז.</h2>
מה הטבה רשות, ובידו לעשותו אף הרעה בנשבע להרע לעצמו רשות, יצא נשבע לבטל את המצוה, שאין הרשות בידו. ומשני חד קרא למיפטריה. יש מקשים גבי נדר נמי, כי אמר ישיבת סוכה עלי, האיך חל הנדר, ליתי עשה דבסוכות תשבו ודחי לא תעשה דנדר לא יחל דברו. וי"ל דנדר היינו עשה ול"ת, דכתי' ככל היוצא מפיו יעשה ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה. והשתא דאסיקנו דנדרים חלים על דבר מצוה ולא שבועות, אין לתמוה כיון דאיתקש נזירות לנדרים בריש מכלתין [ג' ע"א], אמאי ס"ד למילף במסכת [נזיר ג' ע"ב] נזירות משבועה בק"ו דלא חייל ביין מצוה כיין הרשות, דמשום הכי איצטריך קרא דחיל, אדרבה לילפיה מנדרים, דהא איתקוש בריש מכלתין. הא ליכא למימר, דבנזירות קאסר נפשיה על חפצא, ודמי לשבועה ולא לנדרים.
יש נדר בתוך נדר. כלומר מוטל עליו לעשות ב' נזירות ושבועה אינה חלה על השבועה, שאם אמר ב' פעמים שבועה שלא אוכל אינו חייב אלא אחת. וה"ה דהוה מצי למיפלג בין נדר לנדר, דכי היכי דאין שבועה חלה על שבועה, הכי נמי אין נדר חל על הנדר, דאי אמר קונם עלי ככר זה ב' פעמים לא מיחייב אלא אחת, ואגב שטפא נקט שבועה.
דמגו דקא מתוסף יומא יתירה. כלומר הואיל ומוסיף על נזירותו קמא יומא יתירא, משום דקאמר למחר, דמשמע למחר יתחיל נזירותו, ונמצא שיהא נזיר ל"א יום, והא ליתא, דאין נזירות לחצאין, ואם לא יהא נזיר בו ביום א"כ לא יחול נזירותו [עד] ל' יום, וא"כ כשמוסיף יומא יתירא חילא נזירות על נזירות, וב' נזירות קאמר. אבל אם אמר הריני נזיר הריני נזיר היום, הואיל ולא איתוסיף כלום, לא חילא נזירות על נזירות, ורגילות דאינשי נקט דכפלי לישניהו.
ושמואל אמר אפי' כו', ומנזיר להזיר מפיק ליה דבהכי חיילי זה על זה, ולמימני ששים יום קאמר.
ולרב הונא אדתאני אין שבועה בתוך שבועה, אמאי מיפליג בין נדר לשבועה, ליפלוג וליתני בדידיה, וכולה בנזיר, והכי הוה ליה לפלוגי, יש נדר בתוך נדר, כגון אם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר, דחילא נזירות על נזירות אליבא דרב הונא, ואין נדר בתוך נדר, כגון אם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום, דקאמר רב הונא דאין נזירות חל על נזירות, קשיא.
<h2>דף יז:</h2>
דכותה גבי שבועות כו'. אמאי לא חילא [שבועה] על הענבים שאינם בכלל [שבועתו] קמא. ומשני כגון דאמר שבועה שלא אוכל תאנים ב' פעמים. דכותה גבי נזירות דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום, וקתני יש נדר בתוך נדר. וקשיא לרב הונא. ואע"ג דאיתותב נמי לעיל, ה"ק לימא תיהוי תו תיובתא מיהא.
וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים. ומהא קאמר ואין שבועה חלה על שבועה, ומגו דלא חילא שבועה אתאנים, שכבר מושבע עליהם, לא חילא נמי על הענבים בכי האי גונא.
והאמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים. כלומר שיעור אכילה מתאנים לבד ושיעור אכילה מענבים לבד, ואכל תאנים והפריש קרבן על [שבועתו] קמא, וחזר ואכל ענבים, הוייאן ליה ענבים חצי שיעור, ולא מחייב אלא אחת. ומשמע דוקא משום דהפריש קרבן לאחר אכילת תאנים מיד, הא אם לא הפריש קרבן עד לאחר אכילת ענבים, מיחייב אף אענבים, אלמא דבכי האי גונא דתאנים וענבים חילא שבועה על שבועה, ומיחייב אף אתאנים, דאי לא חילא אתאנים, לא הוה מיחייב אענבים, מאחר דאפקינהו בחד לישנא, ובטלה מקצתה בטלה כולה. וא"כ תיובתא לרב הונא דדכותה גבי שבועה נמי אמאי לא חילא.
ומשני רב הונא לא סבירא ליה הא דרבה ולא חילא בכי האי גונא. ק"ק לפי מאי דס"ד דכי קאמר תאנים וענבים חילא [שבועה על שבועה], ובשבועות [כ"ח ע"ב] קאמר שבועה שלא אוכל תשע [מככרי הפת] שלפניו, וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר, אינו חייב אלא אחת, דכיון דשבועה בתריתא לא מצי חילא אלא א"כ עבר על הראשונה, לא חיילא שבועה על השבועה, והכא נמי [אית] לן למימר דכיון דבתריתא לא מצי חילא אלא א"כ עבר על הראשונה. [לא מיחייב על שבועה בתריתא. וי"ל דהתם לא מיחייב] בשבועה בתריתא שהרי יש עשר ככרות לפניו ביחד, ובשבועה בתריתא אסר נפשיה [בעשירי] שהוא מעורב באחרים, לפיכך לא חילא שבועה עליה, אבל הכא שמבורר הוא, דשבועה בתריתא אסר נפשיה בענבים, וניכרין הם, מש"ה חיילא שבועה על שבועה, וה"ה בההיא דשבועות אם היו תשע ביחד והעשירי נפרש לבדו סמוך להם, דאז הנברר הוא דשבועה בתריתא אסר נפשיה על זה עשירי, דמחייב שנים.
ונשאל עליה. שבא אצל חכם להתיר נזירותו ראשון, עלתה לו שניה בראשונה, והקרבן שהפריש איגלאי מילתא דמשום נזירות בתרא הפרישו, ותו לא צריך למנות ל' יום משום נזירות בתרא. האיכא יומא יתירא, שצריך למנות ל"א יום. וכיון שלא מנה רק ל' יום אמאי עלתה שניה, לכל הפחות עדיין הוא חייב למנות יום אחד. אלא פשיטא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום, ומדקא' עלתה לו שנייה בראשונה, דמשמע דדוקא משום דנשאל על הראשונה, הא לאו הכי חייב למנות גם נזירות בתריתא, ש"מ חילא, וקשיא לרב הונא.
<h2>דף יח.</h2>
ומשני לא, לבד מבתריתא, דלא עלתה ההוא יומא, וצריך הוא עוד למנותו, ולעולם נזירות בתריתא לא חיילא כי אמר הריני נזיר היום ב' פעמים. א"נ כגון שקבל עליו שתי נזירות בבת אחת, דהשתא הוי נזירות אחת ולא שייך למימר דחילא. וקצת צ"ע אמאי איצטריך למנות ס' יום, כיון שמנה ל' יום תו לא צריך, דקיימא לן לקמן [כ"ה ע"ב] נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ומבין שגיונות יורנו.
שיכול. ואיכא למימר מק"ו דלא חילא, דהשתא ומה שבועה חמורה. בסמוך מפרש תלמודא מאי חומרא דשבועה מנדר. אין שבועה חלה על שבועה, כדקתני במתני', נזירות לא כ"ש, ת"ל נזיר להזיר, לומר דחילא. ואפי' למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם אוקימנא ליה בריש מכלתין [ג' ע"ב].
היכי דאמי. אילימא [דאמר] הריני נזיר היום הריני נזיר למחר, פשיטא דחילא, הא קרא בעיא. ופי' ופשיטא דחילא כדאמרי' לעיל [י"ז ע"א] מגו דקא מיתוסף יומא יתירה. אלא לאו דקאמר הריני היום כו'. וקשיא לרב הונא.
ומשני כגון שקבל עליו שתי נזירות בבת אחת. דהשתא הוי כמו נזירות אריכתא, דלמימני שתי נזיריות קא מוקמי' לקרא דנזיר להזיר, ולא לנזירות אחת ולעמוד על כל הלכות נזירות בבת אחת בשני לאוין, דכמה דאיכא למידרש דרשי' ולא מוקמי בלאו יתירא, כדאמרי' בפסחים [כ"ד ע"ב]. וא"ת אכתי איכא למיפרך הא קרא בעיא פשיטא דחילא. ושמא י"ל דמיירי דקאמר הריני נזיר ב' פעמים, ולא אמר היום, דאי לאו קרא סד"א דלא חילא בכי האי גונא הואיל ולא קאמר היום.
ומאי חומרא דשבועה מנדר. דמשמע הכי מק"ו דלעיל. אילימא משום דחיילא על דבר שאין בו ממש. כגון שאישן ושלא אישן. [הוה] מצי למימר דהאי לאו משום קולא דנדר הוא, אלא משום דלא איפשר, ועדיפא מינה קא פריך. נדר נמי חמור שכן חל על דבר מצוה. פי' והכי נמי אשכחן חומרא גבי נדר. ומשני אלא משום הכי קתני דשבועה חמורה משום דכתי' בה לא ינקה, מה שאין כן בנדר. אבל אין לפרש נדר נמי חמור שכן כו', וא"כ נעביד מינה פירכא, דמה לנדר שכן חל [על] המצוה, שהרי מיהא לא קא משני מידי אלא משום דכתיב בשבועות כו', מ"מ איכא למיעבד פירכא. והא דקאמר משום דכתי' בשבועות לא ינקה, בשם שבועה קאמר, דהיינו בשבועות שוא, דבשבועות ביטוי, דמפקי' מלהרע או להטיב דאין שבועה חלה על שבועה, ולא כתיב בה לא ינקה, אלא משום דכתיב לא ינקה [גבי שם שבועה בעלמא]. הקשה ר' האי לא ינקה [מאי] חומרא הוי, והלא לא בא אלא לחייב מלקות היכא דלית ביה מעשה, כדאמרי' [שבועות כ"א ע"א] ב"ד של מעלה אין מנקין אבל בית דין של מטה מלקין ומנקין אותו, ובנדרים נמי יש מלקות. ואם כך רו[צה] לומר דשבועה חמורה משום דלוקין על לאו שאין בו מעשה, מה שאין כן בנדרים, הא לא משמע תלמודא. ותירץ ר"י נ"ע דהיינו חומרא דשבועה דאפקיה מלא ינקה לאשמועי' [ל]חייבו מלקות, דהוה מצי למימר בלשון ויסרו כמו גבי מוציא שם רע, ומדקא כתב לא ינקה, היינו חומרא דשבועה. ותימה אף כי (אינה חומרא דשבועה) [איכא חומרא בשבועה] יותר מבנדרים, מ"מ היכי ניליף מיניהו, איכא למיפרך מה לנדרים שכן חלים על דבר מצוה וכו', וכן נמי לא מצו למילף שרץ ממת ולא מת משרץ, אף דיש חומרות במת מבשרץ, שכן ישנן באהל, ובין לח ובין יבש, ואבי אבות מה שאין כן בשרץ.
ואם נשאל על הראשונה (עלתה לו) שניה וחלה עליו. מדלא קתני חייב אחת, ומדלא קתני נמי אינה אלא אחת, וקתני אינו חייב אלא אחת. פי' (לא) [מד]קתני אינו חייב אלא אחת, משמע דתרתי הוו, ולכי משכח רווחא חילא, והיינו כי מתשיל על חבירתה, דשניה חילא. והגירסא משובשת ברוב הספרים, וכן מצא ר' בספרים מדוייקים.
חיובא הוא דליכא. אמתני' קאי, דקתני גבי שבועה שלא אוכל ב' פעמים דאינו חייב אלא אחת, והשתא פריך חיובא הוא דליכא על השנייה, הא שבועה איכא, למאי הילכתא לכדרבא, דעלתה לה שניה לכי משכח רוחא דחילא. לימא מסייע [ליה] מי שנדר כו'. לרב הונא דאמר לעיל [דכי] אמר הריני נזיר היום ב' פעמים אין נזירות חל על הנזירות, קא מייתי הכא סייעתא [לרבא], דמשמע הכא דדוקא משום דנשאל על הראשונה הוא דעלתה לו שנייה, הא לא נשאל לא, היינו אליבא דרב הונא דאמר דאם לא נשאל, ואמר הריני נזיר היום, לא חילא, דאי אליבא דשמואל, אפי' לא נשאל, ואמר הריני נזיר הריני נזיר היום, חילא נזירות על נזירות.
עלתה לו שנייה בראשונה. וקס"ד שאם לא נשאל על הראשונה לא מיבעי ליה למיעבד נזירות כלל, דאין נזירות חלה על הנזירות, כדאמרי' גבי שבועות לא אמ' עלתה לו שניה דלא מיבעי ליה העלאה, דאמרי' כיון דבשעת אמירה לא היתה יכולה לחול לא אמרי' כי מיעקרא ראשונה חלה שניה, ובשבועות נמי לא אמרי'. והכא כגון שקיבל כו'. דבענין זה חייב ב' נזירות.
<h2>דף יח:</h2>
סתם נדרים להחמיר. פ' יש נדרים [הרבה] דכי נדר סתם הם להחמיר, פירושן להקל. כלומר וכי קא מפרש הם להקל, כיצד הרי הוא כו'. ויש מפרשים ופירושן להקל, דלא קא מפרש להו בשעת הנדר, אלא סתם קאמר, ואחר כך קאמר לא נתכוונתי ולא עלה על לבי לנדור אלא בכי האי גונא. והכי משמע בסמוך דקאמר נדר (בחרמו) [בחרם] ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים כו'. ומשמע דתליא מילתא דגלי בדעתיה דהכי נדר. כבשר מליח וכיין נסך אם של שמים נדר, ובשר מליח אית בהו, דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח, וכן יין נסך [ונסכו] יין, אסור. והני לא איצטריך למיתני, אלא משום של ע"ז [נקט] להו. ואם של ע"ז נדר, שפי' בהדיא של ע"ז, מותר, דלא היינו דבר הנדור, ויין נסך לע"ז, לתקרובת ע"ז, ואם סתם נדר אסור, ומסתמא יש לנו לומר דבשל שמים נדר. וכן הרי עלי כחרם אם כחרם של שמים נדר אסור, ואם כחרמי כהנים נדר מותר, דלא היינו דבר הנדור. כמעשר בהמה אסור, שעל פיו נתקדש, ולא דמי לחלת אהרן ותרומתו דשרי, דהתם טבל הוה מעיקרא ובהפרשתו לא אסר אלא התיר, אבל מעשר בהמה אינו טבל, וכל שעה שלא קרא עליה שם מעשר לא מיתסר. ואם של דגן, שמותר ללויים אם הוא מעשר ראשון, מותר. ואם סתם בכולהו אסור. [וכגון] שאינו לפנינו שנוכל לשואלו מה היה בלבו, אי נמי איתיה ואמר לא נתכוונתי [אלא] למה שלשון סתם בני מדינתי נשמע. ר' יהודה אומר סתם תרומה [ביהודה] אסורה לפי שמכירין תרומת הלשכה, שהם [קרובים], וסתמא כי נדר מתרומת לשכה הוא דנדר, ובגליל אם נדר סתם מותר, שאין מכירין תרומת הלשכה, וסתמא כי נדר מתרומת הגורן נדר. ובחרמין דינו איפכא, כדשקיל וטרי.
והתנן ספק נזירות מותר. משנה היא במסכת טהרות (בפ"ק) [בפ"ד מי"ב] וספיקי טובא מתיר התם, ויש מפרש דהוי כגון ההוא ספק דקאמר התם [נזיר ח' ע"א] הריני נזיר כמלוא קופה מהו, קופה מליאה קישואין ודלועים קאמר, והן גסות ולא מחזקת הקופה מהם כל כך, או דילמא מלא קופה חרדל קאמר וכמה נזירות נדר. ולא נהיר, דבנזיר [ח' ע"א] מוכח בהדיא דמלוא חרדל קאמר, ונ"ל דהכי פירושא, ספק נזירות כדאמרי' בסמוך, הריני נזיר אם יש בכרי זה מאה כור, והלך ומצאו שנגנב או שנאבד, וקיימא לן להקל, ואינו נזיר, דמסתמא אית לן למימר שלא היה בו מאה כור. ותיובתא, דבמתני' קאמר סתם נדרים להחמיר.
ומשני לא קשיא הא ר' אליעזר והא רבנן, דתנן המקדיש חייתו ובהמתו, פי' שהיה לו לזה כמה בהמות וחיות בעדר אחד, וכוי אחד מעורב בהם, והקדיש כל חייתו או כל בהמתו, אי נמי שניהם הקדיש, ואעפ"י שלא אמר כל חייתו, הקדיש את הכוי, דקסבר דממונו מעייל איניש לספיקא וה"ה לגופו, ור' אליעזר סבר לא הקדיש את הכוי, דלא מעייל נפשיה לספיקא, דמתני' דספק נזירות להקל כר' אליעזר.
<h2>דף יט.</h2>
אימא סיפא דמתני' דספק נזירות, ספק בכורות, אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה, שאין ידוע אם רוח הפילה אם נפל הפילה, או שילדה זכר [ונקבה] ולא נודע אי זה יצא ראשון, בין טמאין, כגון פטר חמור, ובין טהורין, בכולהו בהמות, המוציא מחבירו, דהיינו הכהן, דכל היכא דאיתיה ברשותיה דישראל איתיה, כדמפרש רש"י פ"ק דבבא מציעא, עליו להביא ראיה שהוא בכור, ותני עלה דמספק אסורין בכורי טהורה בגזה ועבודה, אלמא אע"ג דגבי גופו אזלינן להקל, [דהיינו] ספק נזירות, מיהו גבי ממונו מעייל נפשיה לספיקא, ולא קא מדמינן גופו לממונו, והיכי קאמר לעיל דהא בהא תליא אליבא דר' אלעזר. א"ל שאני קדושת בכור דקדושה הבאה מאליה שאני, ומש"ה מעייל ליה לספיקא, אבל חייתו ובהמתו, דקדושה הבאה על ידי אדם היא, לא מעייל נפשיה לספיקא כמו גופו. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי, להא דאוקימתא לההיא דספק נזירות וכו' כר' אליעזר, הא קשיא לי דתנן התם [טהרות פ"ד משנה ז' וט'] בריש ההיא דספק נזירות, ספק משקין ליטמא טמא, פי' כגון טמא שפשט ידיו למשקין ואין ידוע אם נגע בהם אם לאו, ליטמא, כלומר לקבל טומאה לעצמו, טמא, דכיון דטומאת עצמו דאורייתא היא, גבי ספק נמי איתקון דמקבלי טומאה, לטמא אחרים, שטומאתן אינה אלא מדרבנן, גבי ספק לא גזרו וטהור, לא גרסי' דברי ר' מאיר וכן היה ר' אליעזר אומר כדבריו, ובפסחים [ט"ז ע"א] גרסי' ליה בברייתא דמייתי התם. ואי ר' אליעזר, כלומר ע"כ(ל), מדסיפא מוקמת לה כר' אליעזר, הך רישא נמי אתיא כר' אליעזר, ואי כר' אליעזר אתיא, מי אית ליה לטמא טמא, והתניא ר' אליעזר אומר אין טומאה למשקין כל עיקר, ואפי' טומאת עצמן ליכא, ותדע שהרי העיד יוסף בן יועזר על איול קמצא, מין חגב הוא, דכן, כלומר שהוא טהור, ועל משקין בית מטבחים, הם דם ומים שבבית המטבחים, ששם רוחצין הבשר, דכן, טהור, אלמא אין טומאה למשקין כל עיקר כי אם מדרבנן, דאי דאורייתא היכי מפקעי טומאה מבית המטבחים, אלא דרבנן, ובמקדש לא גזור, [שלא] רצו להרבות טומאה. הניחא לשמואל דאמר דכן וכו', שפיר, דמוקי לה להא דליטמא טמא בטומאת עצמן, אלא למאן דאמר דכן ממש מאי איכא למימר, א"כ לית ליה הך רישא דליטמא טמא, ומדרישא לאו כר' אליעזר סיפא נמי לאו כר' אליעזר, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה, דלעיל דספק נזירות להקל.
אלא הא ר' יהודה והא רבנן דתניא הריני נזיר אם יש בכרי זה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שאבד ר' יהודה מתיר, אלמא לר' יהודה ספק נזירות להקל, וברייתא כר' יהודה ומתני' כר' שמעון.
ר' יהודה אומר סתם תרומה וכו', מתני' היא, הא מכירין אסור, ואע"פ שמכירין נמי תרומת היתר, ואיכא למיתלי להיתירא ואיסורא, אלמא מעייל איניש נפשיה לספיקא ותרומת הלשכה קאמר.
<h2>דף יט:</h2>
אלא אמר רבא גבי כרי וכו'. שספקו חמור מודאו, פי' דאם ספקו זה היה נברר, דמעייל איניש נפשיה לספיקא יהיה חמור יותר מודאו, דאם אמר הריני נזיר ודאי, לאחר ימי נזירותו מגלח ומביא קרבן, וכדמפרש בפרשת נשא, ומשתרי ביין דכתי' [במדבר ו' כ'] ואחר ישתה הנזיר יין, על ספיקו אף לאחר ימי נזירותו לא מצי מגלח, דאי מעייל איניש נפשיה לספיקא, ואינו מבורר אם יש בו מאה כור, א"כ מעולם לא פסקה נזירותו מעליו, דהא מספק לא יגלח ויביא קרבן, שהרי עולה ושלמים יכול להתנות שאם אינו נזיר בודאי יהיו לנדבה, אבל חטאת אינו יכול להביא מספק, שאין מתנות חטאת ועולת נדבה שוין, שחטאת למעלה ועולה למטה, הילכך לעולם אינן באין, ואע"ג דאמר ר' שמעון אם גלח על קרבן אחד יצא, הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא, והשתא ניחא הא [דפרכי' לעיל ממתני'] דספק נזירות למתני' [דטהרות], דברייתא היינו ספיקו חמור מודאו, דמודו כולהו דלא מעייל נפשיה, וניחא נמי דלא תיקשי מר' יהודה אדר' יהודה.
אמר הריני נזיר עולם, דהשתא לא הוי ספיקו חמור, דאפי' בודאו לא מצי מגלח, מי מעייל נפשיה לספיקא או לא. ומשני הא נמי ספיקו חמור מודאו, דאילו ודאי הכביד (ב)שערו, ורבה עליו, מקל בתער, ומגלח על ידי שינוי, דאין שום תגלחת להביא קרבן אלא במספריים, ואז יביא שלש בהמות עולה וחטאת ושלמים.
הריני נזיר (כ)שמשון מאי, דאמרי' בפ"ק דנזיר [ד' ע"א] מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון, נזיר שמשון אינו מיקל, דהשתא לא הוי (ספק) ספקו חמור, שלא מצינו בו שמיקל בשערו מי מעייל נפשיה לספיקא או לא.
לא תניא לא מצינו שום ברייתא דקתני שיחול נזירות עליו בכי האי גוונא. וההיא דספק נזירות מותר, ור' יהודה דשרי, לאו בנזיר שמשון קא מיירי. אלא בסתם נזירים. תניא נזיר שמשון. שונה היה הברייתא דנזיר שמשון ספיקו מותר.
אי תניא תניא. ולא ידעתי לתרץ אותה ברייתא. רב אשי אמר. לעולם סבירא ליה לר' יהודה דמעייל איניש נפשיה לספיקא ואפי' היכא דספיקו חמור, וההיא ברייתא דתניא לעיל ר' יהודה מתיר, ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון רביה אמרה.
אין אחד מהם נזיר התם האומר הריני נזיר אם נזיר איש זה [ה]עובר לפניהם, וענה השני ואמר הריני נזיר אם אינו נזיר, אמר ר' טרפון אין אחד מהם נזיר, לפי שלא ניתנה, כלומר לא אמרה [תורה] שיחול נזירות עליו, אלא להפלאה. [הו]א במפרש ואמר בהדיא, כדכתי' איש כי יפליא, ומתרגמינן ארי יפרש, שיאמר בפירוש, ולא שיתלה בדבר אחר, ומ"ה מתיר ר' יהודה לעיל, שתלה נזירותו בכרי זה אם היה בו מאה כור. ואין זה נזירות. אי הכי מאי איריא שנגנב או שאבד, אפי' איתיה בעיניה נמי לא הוי נזירות הואיל ולאו היינו הפלאה. [ומשני להודיעך כחו דר' שמעון, שאוסר אע"פ דלא הויא הפלאה], ועוד דלא מעייל אינש אפי' היכא דאין ספקו חמור מודאו, ועוד דהכא ספיקו חמור מודאו.
אלמא ספיקא לחומרא. ומהא דקתני סתם תרומה ביהודה אסורה אע"פ שמכירין לא פריך, שתרומת הלשכה מצויה להם יותר מתרומת כהנים, והוי כאלו אינן מכירין אלא זו. ומהא דקתני סתם חרמים ביהודה מותרין, ולא קתני לפי שאינן מכירין חרמי איסור, אלמא סתמא מותרין, הוה מצי לאקשויי ארישא, אבל דקדוק זה נוח ופשוט יותר. סיפא דתניא ספיקא לקולא ר' אליעזר בר' צדוק היא דאמר סתם חרמים בגליל אסורין לפי שאין מכירין בחרמי כהנים.
<h2>דף כ.</h2>
נדר בחרם. כלו' אמר [תהא] ככר זו עלי חרם, והדר אמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, היי' רשת של ים, וכן אם אמר קרבן, והדר אמר לא מן קרבנות שמים נדר אלא בקרבנות מלכים, מנחות ותשורות שמביאים לפני המלכים, וכן האומר הרי עצמי קרבן, דמשמע דהתפיס בגופו, דמי עלי, והדר אמר לא נדרתי אלא בעצם של בשר שהנחתי בביתי להיות נודר בו כל זמן שארצה, כולן אין נשאלין להם. כלו' אין צריכין שאלה ונאמן על דבריו, ובגמ' מפרש דאתלמיד חכם קאי, ואם נשאלו, ועם הארץ שבא לישאל וכסבור שהוא נדר, עונשין אותו, כדמפרש בגמ', שאין נזקקין להתירו עד שינהוג איסור כימים אשר נהג בהם היתר, [ומחמירין] על עצמו, דאין פותחין לו בחרטה גרועה לומר כדו תהית, כלומר חוזר אתה בזה הנדר, אלא פותח לו בחרטה מעולה, דהיינו אדעתא דהכי מי נדרת. והכי מפרש בגמרא. ובירושלמי קאמר דמחמירין על עצמו, שצריכים אנו להטריחו ולשלחו מחדר זה אל חדר אחר, ולומר לו לך אצל חכם אחר שיתירנו לך, וכן אותו חכם לאחר. וכן הוה עובדא בההוא שבא לפני ר' יהודה להתירו והוליכו לפני ר' יוסי, ור' יוסי שלחו לפני חכם אחד, ואותו חכם אצל ר' יהודה, והטריחו כ"כ כדי שלא יהא רגיל בכך.
וחכמים אומרים פותחין להם. נראה דחכמים לא באו לפלוגי אלא אהא דקאמר ועונשין אותו, אבל אמחמירין לא פליגי.
בשלמא מחמירין על עצמו דלא פתחי' ליה בחרטה גרועה כדפרי' במתני'. ק"ק דהכא משמע לישנא דאין פותחין דלא מצינן לפתוח (אלא) בחרטה, והתם פי' בקו' אין צריך לפתוח לו בחרטה אלמא דהוי קולא. וצ"ע.
בד"א בנזירות מועטת, כגון שנדר להיות נזיר ל' יום, ונהג בו [היתר] י' ימים, דאז עונשין אותו לנהוג בו [איסור] י' ימים כימים שנהג בהם [היתר], אבל בנזירות מרובה, כגון שנדר להיות נזיר לב' שנה או לשנה, ונהג בו [היתר] חמישים יום, אין עונשין אותו לנהוג [איסור] רק שלשים יום, דדיו בשלשים, הואיל והיינו נזירות סתם. וה"ה נמי לענין נדר, דאם נדר להתפיס ככר זה לק' ימים, ונהג בו [היתר] נ' ימים, אין מחמירין על עצמו רק ל' יום. ודבר תימה הוא, שהרי גבי נדר לא שייך בזה לומר דין של שלשים, שאין סתם נדר ל' יום כמו נזירות.
הואיל ואמור רבנן אין נזקקין לו, היכא דעבר על נזירותו, בי דינא דנזקק לו, בדיעבד, לאו שפיר עבד. ורבותא אשמעי', שבא להשמיענו דלא משמתי' להו כדאמר רב אחא בר יעקב דמשמתי' להו לאותו בי דינא. ואית דמפרש לעיל, דאין נזקקין לו לומר אתה יודע דכל הנודר כאלו בנה במה וא"כ צריך אתה לילך לחכם להתירו. והשתא ה"ק, הואיל ואמור רבנן דאין נזקקין בי דינא דנזקק לו לאו שפיר עבד, דלעולם אין לנו להורות לו שילך להתירו עד שינהוג בו [איסור] כימים שנהג בו [היתר], מיהו אם בא לפנינו מאליו להתירו, יכולים אנו לדקדק בדבר ולהתירו לו.
סופך להאכילך תרומה, אם הוא ישראל, ואם הוא כהן צריך לומר שסופך להאכילך תרומה טמאה. ואע"פ שאין נותנין לעם הארץ כהן תרומות ומעשרות, לפי שאינו מחזיק בתורת [ה'], מ"מ מצוים בידו, שהוא קונה אותם מפני שמוצאם בזול יותר מהחולין. ואל תרבה שיחה בטלה עם האשה, שאף [לצורך] בקוצר צריך לדבר עמה, כי ההוא [עירובין נ"ג ע"ב] דאי זה הדרך נלך ללוד, שהיה לו לומר באי זה ללוד, ולכך גערה בו [ברוריה].
כל הצופה בנשים, שנותן עיניו בהם, ואע"פ שאינו מסתכל ממש, ואפי' בפנויות, קאמר דסוף בא לידי הרגל עבירה, דכיון שהוא כרוך בה, הוא רגיל אצלה אף לאחר שנישאת, וסופו הוא נכשל בה. ובאשתו נדה הוצרכנו לזה, דאלו בשאר, נפקא לן בע"ז [כ' ע"א] מונשמרת מכל דבר רע. בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. שאלו עמדו, בידוע שהיה לו בושת פנים כאותן שעמדו, דהא קרא דלמען תהיה בשעת מתן תורה נאמר.
סחו לי מלאכי השרת. בסמוך קאמר דמלאכי השרת דהכא היינו רבנן. שהופכים שולחנם, בשעת תשמיש, פי' היא למעלה והוא למטה. ויש מפרשים דבאין שלא כדרכה. ומתוך שהן משנין בדבר התלוי בירכים, אף בניהם לוקין בירכים ונעשו חגרין. חרשין מפני שמספרין הוא ואשתו בשעת תשמיש, ומתוך שמספרין שמא נזכר באשה אחרת ונותן עיניו בה, וקרובין הולדות להיות ממזרין. אי נמי מתוך שמספרים, והדברים נשמעין, מסיחין דעתן לבטל שמחתן. וסתם חרש שאינו שומע ואינו מדבר, ומתוך כך שעבר בספור דברים לוקין בניהם בדיבורם.
<h2>דף כ:</h2>
אין מספר, אין בעלי נזקק [עמי], לא בתחלת הלילה, שבני אדם מהלכים בשוק, ויטה לבו לאשה אחרת, ולא בסוף הלילה, שכבר עמדו בני אדם ממטותיהם, ועומדין בשוק, וישמע קול אשה, ויטה לבו אצלה, אלא בחצות הלילה, שכל בני אדם ישנים, ולא ישמע קול נוגש.
מגלה טפח ומכסה טפח. פי' מאותן טפחים שהתירו באשה לגלות לקטנים, כדאמרי' במסכ' ברכות [כ"ג ע"ב] לא היה מגלה כאן אלא טפח אחד, והשני מכוסה. ל"א, מגלה טפח, מכסות אשתו, ומכסה אותו טפח מכסות עצמו, כדי שלא יסתכל בערוה.
ודומה עליו כמי שכפאו שד, וממהר ומתעסק בתשמיש כאדם שהשד כופה אותו, ומשמש מהרה, שלא יתן עיניו באשה אחרת, ונמצאו בניו קרובין לממזרות, שדומין לאחרים ונראין כממזרים.
ומדקאמרת אלא מה טעם, ושאלה לו למה לא היה מספר עמה, אלמא דאין חשש בדבר. לא קשיא, דודאי במילי דתשמיש מספרין, שמתוך (שהדבר) [שמדבר] במילי דתשמיש, מהרהר בלבו ומתאוה, ומוציא שכבת זרע בשמחה, ובזה הבנים יפיפים. (עושה. ואינו חסרון קדושה). אבל במילי דעלמא לא.
הא אינהו, אותן מלאכי השרת, בקיאין טפי בצורת הולד מרבנן, ששומעין בשמים באי זה ענין לוקה. דמציירי כמלאכי השרת, שמצויירין ונכרין משאר בני אדם כמלאכי השרת.
והפכה. שלא כדרכה. התורה התירתו לך, לעשות כל רצונך. א"ל [מ"ש מן] בניתא, דג, כלומר אין שינוי בינו לדג הבא מבית הצייד, שיעשה ממנו כל רצונו. דאפי' דמחשב באשה אחרת. אסנ"ת מש"ג ע"ח, סימנין הן. בני אמה. שפחה משוחררת. בני משוגעת, שאין בה דעת ומשמשתו נדה. בני תמורה. סובר שהיא אשת חברו, ולאיסורא מיהא מכוין, וצריך כפרה, בני שכרות, ומשמשתו נדה. בני ערבוביא, תוך ג' חדשים למיתת בעלה, וכתי' ולזרעך אחריך, שיהא זרעך מיוחס אחריך.
דארצייה ארצויי. אינה מתכוונת כל עיקרה להשביע יצרה, אלא מתכוונת גם לשמח ולהרבות שלומו.
ארבעה נדרים. עד עתה פירשנו כינויין האסורין, וכינויין המותרין, ובדבר אסור, ועתה מפרש נדרים שאע"פ שאמרם בלשון נדר מותרין.
התירום חכמים. דקים להו לחכמים שאין דעתו שיחול הנדר כלל, ואין פיו ולבו שוין. ואע"פ דבעלמא דברים שבלב אינם דברים, היכא דאנן סהדי שלא היה לבו לכך הוו דברים, מידי דהוה אכותב כל נכסיו לאשתו, שאמרו [ב"ב קמ"ד ע"ב] לא עשאה אלא אפוטרופיא, וכן הרבה בתלמוד כזאת. וכגון שנודר סתם, אבל אם אמר לא לדרך העולם נתכוונתי אלא לנדר גמור נתכוונתי, אסור, דהרי פיו ולבו שוין.
נדרי הבאי. שמיר ושית מתרגמי' הובאי ובור. ל"א מה הבמה אשר אתם [ה]באים [שם] (שמה) מתרגמי' דאתון משתטיין תמן.
קונם שאיני (עושה) פוחת מן הסלע. קונם פירות עולם עלי אם אפחות מן הסלע. (מן) השקל. הוא חצי סלע, שני דינרין. ושניהם רוצים בג' דינרין. ולא נתכוונו אלא לזרז זה את זה.
<h2>דף כא.</h2>
ר' יהודה משום ר' טרפון היא. ואע"ג דבנדרים לא כתוב כי יפליא. מ"מ ילפי מהדדי, כדאמרי' בריש מכלתין [ג' ע"א]. ואע"ג דכולה מתני' לא מציא אתיא כר' יהודה משום ר' טרפון, דקתני גבי נדרי שגגות [כ"ה ע"ב] קונם שאני אוכל שאני טועם ושכח ואכל ושתה, דאי ר' יהודה משום ר' טרפון היא מאי איריא שכח ואכל אפי' לא שכח נמי לא חל הנדר, שהרי תלה אותו בדבר שאינו ברור לו, מ"מ אותה בבא דנדרי זירוזין בעי לאוקומי כר' יהודה משום ר' טרפון.
רבא אמר אפי' תימא רבנן היא. דהא [ד]אמרי' דארבעה נדרים לא הוו נדר, לא משום שיהא ספק בשעת הנדר, אלא מטעם דדבר ברור הוא שלא נתכוונו אלא לזרז. מי קתני שניהם רצו. דמשמע לא נתברר הדבר מה היה בלבם בשעת הנדר עד שגילו דעתם לבסוף שרצו בג' דינרין. שניהם רוצים קתני, דמשמע דמשעת הנדר ברור לנו שכך רוצים.
א"ל טפי מסלע. המוכר נודר שלא ליתן לו בפחות מד' דינרין וחצי, והלוקח אומר קונם שאיני מוסיף על שקל, אי נמי אומר הלוקח בציר משקל, שאומר קונם אם אני מוסיף על דינר וחצי, והמוכר אמר אם אני פוחת מן הסלע מי אמרי' דוקא קאמר, דאילו לזרז אין דרך בני אדם להוסיף כל כך.
היה מסרב. כמו מסרהב, מפציר בו לאכול. שלא נתכוונו אלא לשם אכילה ושתיה. והא טיפת צונן קאמר, וזה אומר לו לאכל, ואכילה וטיפת צונן חלוקי' טפי מסלע ושקל, ואפי' הכי לא אמרינן דוקא קאמר. משתעי אינשי הכי, דאפילו [בייתור ופחת] גדול רגילין לזרז.
<h2>דף כא:</h2>
צדיקים אומרים מעט ועושין הרבה. כמו שמצינו באברהם שאמר ואקחה פת לחם, וכרה להם כרה גדולה, וחשב אם אתרצה לו בטיפת צונן יפצירני לאכל ולשתות, ולכך הוצרך לידור בטיפת צונן אע"פ שלא היה דעתו אלא על אכילה ושתייה.
צריכין שאלה לחכם מדרבנן. תנא תני התירו, דמשמע דלגמרי התירו, שאינו נדר כלל. נראה דאפי' למאן דאמר צריכין שאלה לא הוו כשאר נדרים שיהא צריך חרטה, אלא יאמר החכם מותר לך בלא שום חרטה. ובירושלמי קאמר כל הנדרים פותחין להם פתח ממקום אחר, ואלו פותחין בצדן, משמע דצריכין פתח כל דהו, שיאמר לו כלום נתכוונת אלא לזרז חבירך. ולפי המסקנא נראה דהלכה כשמואל, שאין צריכין שאלה, דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ואע"ג דקאמרינן בפ"ק דע"ז [ז' ע"א] דבשל סופרים נמי אם אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, ורב אסי היה גדול משמואל, כדאמרי' במרובה [ב"ק פ' ע"ב] שמואל לא עייל מקמי דרב אסי, מ"מ מסת[בר] לפסוק כשמואל, דהא רב יוסף מתני לה לקולא, דלא פליגי רב אסי ושמואל בהכי, ולישנא דמתני' משמע התירו לגמרי, ובירושלמי פליגי רב ושמואל ורב אסי, ורב היה גדול מרב אסי בחכמה ובמנין, ורבו הי'.
אלא כעין ארבעה נדרים הללו. שפותח ואומר לאו אדעתא דהכי מי נדרת, והוא אומר לא, ומשוי ליה נדר טעות כאלו לא נתכון לנדור, והוי כעין ארבע נדרים. קסבר אין פותחין בחרטה, לומר מתחרט אתה, שאתה רוצה שלא נדרת מעולם. דההיא חרטה לא משויא ליה נדר טעות.
לבך עלך. לב הראשון שחפצת בו הנדר עליך, שגם עתה אינך רוצה שלא נדרת מעולם אלא שאתה רוצה לבטלו מכאן ואילך. א"ל לא. עתה אני הייתי רוצה שלא נדרתי כלל.
אילו באו עשרה בני אדם שפייסוך. שעל ידי כעס נדרת, ופייסוך מכעסך או שהראו לך טעמים שלא תדור. ומיירי בעשרה בני אדם בינוניים שאינו לא אביו ולא רבו, שאם היה מזכיר לו אביו או רבו היה בוש לומר שלא היה שומע לקולם אע"פ שהוא אמת שלא היה מקבל פיוסם. וגם זה דבר תימה, היאך מועיל חרטה כזו, והרי לא באו עשרה בני אדם. ואומר הר"מ דלפיכך אנו סומכים על חרטות כאלו דמן התורה אין צריך חרטה, אלא החכם מתיר בלא שום חרטה, דכתיב לא יחל דברו, הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו, ורבנן הוא דתקינו לפתוח בחרטה, כדי להכחיש כח הנדר ויהא קל להתירו. קסבר אין פותחין בחרטה. מדהוצרך לפתוח לו כן אלו באו עשרה בני אדם. תניא נמי הכי כמר וכמר, ותנאי ננהו. ר' יהודה [אומר] אומרים לו לאדם לב זה עליך. כדפי' לעיל.
ההוא דאתא לקמיה דרב[י] אסי, א"ל כדו תהית. כדו לשון עכשיו, כמו [גיטין פ"ה ע"ב] וכדו פטרית, עכשיו אתה חוזר בך לגמרי על שנדרת כל עיקר. תהית, כמו [קידושין מ' ע"ב] תוהא על הראשונות. ואע"ג דרב אסי אמר לעיל אין פותחין בחרטה, נראה דרב אסי לחוד ור' אסי לחוד, תדע דהא אמרי' [גיטין נ"ט ע"ב] דר' אמי ור' אסי כהני חשיבי דארעא דישראל מיכף כיפי לרב הונא, ורב הונא היה תלמיד מובהק של רב, ואילו רב אסי אמרי' [סנהדרין ל"ו ע"ב] דרב כהנא ורב אסי לסבריה דרב לא הוו צריכי, לגמריה הוו צריכי. אלא על כרחין שנים היו.
בעית נדר רוצה [אתה] בנדרך. אלו לא מרגזין לי לא בעינא. כלומר מתחרט אני על שעשיתיו, כי גם מתחלה לא נדרתי אלא מתוך כעס. א"ל תהא כרצונך. והתירו.
אילו ידעת דאמרין מגירתא, השכנות כמו [שמות ג' כ"ב] מגרת ביתה, אילו לא חמת בה מילין דעזיבא בכדי לא אדרת יתה מי אדרת. אם לא ראת[ה] בה אמה דברים שראוי לעזבה ולהדירה, שראת[ה] בה דברי זמה ואולת בחנם לא היתה מדרת אותה.
<h2>דף כב.</h2>
דפתחין פנקסך. בשמים יפשפשו במעשיך. לא פתחין בהא דר' ינאי. תלמודא קאמר הכי, דלא פתחי' ביה, דאפי' אין בלבו הוא אומר לא, דלא חציף אינש לומר אע"פ שהקפידו בשמים לא חשתי.
במאי פתח ליה ר"ג לההוא גברא. בעירובין פ' הדר [ס"ד ע"ב]. כל הבוטה. לשון כי תשבע לבטא בשפתים.
והלכתא לא פתחי' לא ברישא ולא בסיפא. וצ"ע אם פתח בהם מעצמו אי הוי פתח או לא. כאלו בנה במה. בזמן איסור הבמות. וכל המקיימו. שאינו מתירו. ויש להסמיכו דדריש חדלה חדלה, כתיב הכא [דברים כ"ג כ"ג] [ו]כי תחדל לנדור, וכתיב התם [ישעי' ב' כ"ב] חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, ודרשי' בברכות [י"ד ע"א] אל תיקרי במה אלא במה. והמקיימו, שמראה שיפה עשה שנדר, כאילו הקריב עליה קרבן, שגמר איסורו.
חדלה חדלה. אסמכתא בעלמא הוא. כל הכועס. איידי דאיירי בנדרים שעושין על ידי כעס, מייתי' להני. כל מיני גיהינם שולטין בו. קשה לגופו כאילו נידון בכל מיני יסורי גיהינם.
יאי עבדית. יפה עשיתי. א"ל אין ופרע בית השחיטה. הגדיל שחיטתו שימהר למות. ידי עושי עבירה. שאמרתי לו יפה עשית. נפשך הצלת. שהודית בידיו, פן יהרג גם אותך אם לא היית מראה לו פנים יפות על מה שעשה, שהיה ירא פן תלשין עליו. תמה ר' יוחנן היאך עלה רגזו כל כך על האחר להרוג את חבירו. לא עברי ירדנא ואותו צד לא היתה ארץ ישראל.
<h2>דף כב:</h2>
כל הכועס, כל הרגיל לכעוס, אפי' שכינה וכו'. חוששין אותו כאילו אינה חשובה נגדו, שכן דרך הכועסים.
דכתיב כי כעס בחיק כסילים ינוח. [הרי] משכח תלמודו שנקרא כסיל. ומוסיף טפשות דכתיב וכסיל יפרוש אולת.
מפני שערכה של ארץ ישראל היא. שסדרה של ארץ ישראל [היא] וצורך הוא לדעת נחלת השבטים כמו שחלק יהושע.
אין נזקקין לאלהי ישראל. אין נזקקין להתיר, למי שנשבע באלהי ישראל, דהואיל והחציף כל כך להזכיר שם שמים אין נכון להקל בה ולהתירה. חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה [את] בני ונודע שלא הכתו ושלא גנבה. ויש תימה, דהיינו נדרי שגגות דאמרינן לקמן [כ"ה ע"ב] שהם מותרים. ונראה דלא גרסי' ונודע שלא גנבה ושלא הכתה. ור"ת פי' דהכי קאמר חוץ מקונם וכו', דאפי' התרה לא בעי.
במאן נדרת א"ל באלהי ישראל. כלו' נשבעתי באלהי ישראל. אי נדרת במויי שהוא כינוי בעלמא וכו'. ונראה שאם נדר בשבועה שאינה כינוי, אע"פ שלא הזכיר שם שמים, שלא היה ליזקק, (אלא) מדשביק שבועה ונקיט כינוי שבועה. כך פי' ר"א, וזה דבר תימה.
הניחא לרב כהנא. שנשבע שלא יפציר בו עוד רב יוסף. אלא רב יוסף אמאי. ומשני דה"ק לאו מרי כולא קאמרת דלא טעמת לי, הילכך ידעתי דלא טעמת לי.
הלכתא פותחין בחרטה. כדפי' לעיל, שפותח הדבר ואומר לנודר מתחרט אתה, שאתה רוצה עכשיו שלא היה נדר זה עליך מעולם, והוא אמר כן, חכם מתירו. ודוקא בכי האי גונא שמתחרט על תחלת הנדר, אבל אם היה אומר מתחרט אני מעתה אבל רצוני שנדרתי ונתקיים עד עתה, ההיא לאו חרטה היא, והנשאל לחכם יהא זהיר בעצמו שלא יאמר מתחרט אני על תחלת הנדר אלא א"כ פיו ולבו שוין.
נזקקין לאלהי ישראל, שאפי' נשבע באלו' ישראל נזקקין לו להתירו.
איקפד רב נחמן. על שהיה מטריחו כל כך, ועל שנדר נדר כזה שאי אפשר למצוא לו פתח. ואע"ג דאמר רב נחמן פותחין בחרטה, הכא היה יודע דרב סחורה לא היה מתחרט על תחלת הנדר, שאם היה מתחרט לא היה בא לפניו לישאל על נדרו, שהרי אדם גדול היה, ואי סבירא ליה לרב סחורה דפותחין בחרטה והוא היה מתחרט על תחלתו, היה אומר לו. זיל לקילעיך. לבית שנתארחת שם, קילעך כמו איקלע.
כל שהיא תפארת לעושיה. להקב"ה. ותפארת לו מן האדם, שבני אדם מקלסין אותו עליה, והשתא דרתח רב נחמן אדעתא דהכי לא נדרי, דהכא ליכא תפארת לו מן האדם. (ושב) ושרא לנפשיה. כלו' מצא פתח לישאל, וחזר לפני רב נחמן להתירו, והתירו.
<h2>דף כג.</h2>
הוו מצטערין. המתירין לו למצוא פתח להתירו. מי נדרת אדעתא דמצטערי רבנן הכי, א"ל לא, וכל [הני] דרתח רב נחמן ומצטערי רבנן לא חשיב להו נולד.
באובלא דקוצרי, פי' בערוך כלי מנוקב שהכובס מזלף עליו מים על גבי הבגדים. שכיחי אפקורי, ומתחלה היה ראוי לבא לידי כך, שאם יטריח את [החכמים] ויצטער[ו] על ידו למצוא לו פתח. אי חזי ליה אינש דלא מעלי מחי ליה.
דביתהו דאביי הויא לה ברתא. מבעל אחר, שאלמנה היתה משני אנשים, כדאמרי' בפרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ב ע"ב]. מי שרי כי האי גונא. לפתוח באותו דבר עצמו, דפתח נדר יש לו להיות ממקום אחר בדברים אחרים. מלעלות לרגל. לשמוע הדרשה שהיו דורשים ברגל, דבימי ר' יוסי כבר חרבה ירושלם.
ר' אליעזר בן יעקב אומר לא זו בלבד הקלו בנדרים, אלא אף הרוצה להדיר חבירו, לאסור הנאתו על חבירו אם לא יאכל אצלו, ואינו רוצה שיחול הנדר, אומר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל, ובלבד שיהא זכור. בגמ' מפרש לה.
וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע ליה ולא אתי בהדיה. שידע שנדרו [בטל]. ולא סבירא לו' שאומר הביטול בלחש או שלא בפניו, דלישנא דמתני' משמע שעומד בפניו ומסרהב בו לאכול ומבטל הנדר ומדירו. ועוד י"ל דהכי קאמר כיון דאמר כל נדר וכו', כלומר כיון שיכול לבטל הנדר בענין זה שלא בפניו או בלחש, לא שמע ליה, שסובר לעולם שהערים לבטלו בענין זה.
<h2>דף כג:</h2>
ומשני חסורי מחסרא והכי קתני הרוצה שיאכל חברו אצלו ומדירו נדרי זירוזין הוא. שאין עושהו מדעת אלא לאיים עליו וישמע לו. והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה וכו'. ותרי מילי נינהו. יעמד בראש השנה, לאו דוקא נקיט ראש השנה, אלא זמן מסויים נקט.
עקר ליה לתנאיה וקיים ליה לנדריה. שהוא זכור מן התנאי, ואעפ"כ הוא נודר. ויש אומרים דדוקא נקט ראש השנה, שמתוך שהוא יום הדין גומר בלבו לבטל, וה"ה יום הכיפורים, ואע"פ שאמרו בצנעא, דעת מבורר הוי, ומוכח שגמר בלבו בביטולו, הרב ממיץ.
רבא אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא. ולא פליג אדאביי, מדלא מקשי עלה מי קתני שלא [יהא], שיהא קתני, אלמא מודה דבהאי לישנא טעי תנא, אלא מראה סברתו דבהאי לישנא נמי מצינן לתרוצי למתני'. וראיה מדבסמוך דא"ל רבא תנא קא סתם סתומי כדי שלא יהא קלות ראש בנדרים, ומיהך דאמר אביי, דאי בדידיה ליכא קלות ראש, דהא לא שכיח, אלמא סבירא ליה לרבא כאביי, שלא הקפיד אלא שלא ידרשוהו ברבים. ומיהו רבא לא בא לחלוק על אביי, דודאי היכא דאינו זכור בשעת הנדר מן התנאי מועיל התנאי ומבטל הנדר, אלא בא לישב לישנא דמתני', והכא במאי עסקי' כגון שהתנה בראש השנה, ואמר כל נדר שאדור מן היין יהא בטל, ועתה בשעת הנדר אינו יודע אם התנה מבשר או מיין, ונדר מיין, אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני עושה. כלומר גם עתה אני עושה על דעת שהיה לי בשעת התנאי, שעודני באותו דעת ואיני רוצה לבטלו, ואם מן היין היה תנאי לא יהא נדרי נדר, נדריה לית ביה מששא, לא אמר על דעת ראשונה אני נודר, והוא זכור מן התנאי, עקריה לתנאיה וקיים לנדריה. והשתא ניחא פירושא דמתני', דקאמר ובלבד שיהא זכור. (שיהא זכור) מן התנאי. ואם אינו זכור כלל מן התנאי אז בטל הנדר, דלא פליג רבא אדאביי כדפרש'. וא"ת אמאי דחיק רבא לאוקומי מתני' שהתנה ואינו יודע ממה התנה, [נוקים שיודע ממה התנה] או שהתנה מכל דבר. והשתא קאמ' אי זכור וכו'. יש לומר דלא בעי לאוקומי הכי, שאין אדם עושה כן שאם היה זכור מן התנאי למה הוא נודר.
סבר למדרשיה בפרקא. דהרוצה שלא יתקיימו נדריו וכו'. תנא סתם ליה סתומי. דבמתני' נמי לא תנא ליה בהדיא אלא על ידי חסורי מחסרא. ומכאן מגיה רבי' מאיר בכל נדרי ואסרי כו' מיום הכיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לשלום, שהיו אומרים מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה, ואינו, שאין זה היתר כלל, חדא דקיימא לן כרב פפא דאמר בפרק השולח [גיטין ל"ה ע"ב] דצריך לפרוט את הנדר. ועוד דצריך חרטה. ועוד מי יתיר נדרי החזן, שאין אדם יכול להתיר נדרי עצמו. ועוד דצריך יחיד מומחה או ג' הדיוטות. ולכך יש לנו לומר מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו, ולא נתקן אלא לביטול, וכדאמרי' בשמעתין הרוצה שלא יתקיימו נדריו כו'. [ואיחריטנא] משמע שפיר להבא, שאין התנאי מועיל אלא כשהוא מתחרט עליו, ואז מועיל התנאי לבטלו למפרע. ואומר ר' שטוב הוא שיאמר כל אדם לעצמו ביום הכיפורים כל נדר וכל שבועה שאני עתיד לידור ולישבע יהיו בטלין. ומה שאנו אומרים ונסלח, היינו לפי שפעמים אדם נודר ועובר על נדרו אע"פ שאינו נזכר מן הבטול, ועל זה צריך כפרה וסליחה, כדאמרי' בנזיר פ"ד [כ"ג ע"א] הרי שנדרה בנזיר והיפר לה בעלה, והיא לא ידעה שהיפר לה והיתה שותה יין וכו', על זה נאמר וה' יסלח לה. ולכך תקנו לומ' ונסלח לכל עדת וגו' כי לכל העם בשגגה. ומה שנהגו לומ' ג' פעמים, כן דברי חכמים משולשין, כדאמרי' במנחות [ס"ה ע"א] מגל זו, מגל זו, קופה זו, קופה זו, על כל דיבור ג' פעמים, וכן חלוץ הנעל ג' פעמים, וכן רוב דברים. וגם יש מקומות שאין אומרים אותו אלא פעם אחת. ומה שתיקנוהו ביום הכיפורים ולא בראש השנה, משום דיום הכיפורים בטל [מ]מלאכה ואיכא כנופיא טובא. וגם הוא נקרא ראש השנה כדכתיב [יחזקאל מ' א'] בראש השנה בעשור לחדש, [ערכין י"ב] איזו שנה שראש השנה שלה בעשור לחדש, הוי אומר זה יובל. וא"ת והא אמרי' בשמעתין דלא דרשי' ליה בפירקא, ואנו אומרים כל נדרי ברבים. יש לומר דלא דמי דלא דרשי' להו מותרים אתם, ואינו ברור לכל העולם. ונראה דביטולו דכל נדרי אינו מועיל לא לשבועה שבין אדם לחבירו ולא לנדר שהודר שהוא על דעת רבים, דכיון דתלאו ברבים בטיל ליה לתנאיה וקיים ליה לנדריה.
פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בן יעקב או לא פליגי. בהך דחשבת מדיר חבירו שיאכל אצלו נדרי זרוזין. הלכתא כותיה או לא. דאע"ג דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, זימנין דפסקי' דלא כוותיה. ובהך הוא דמיבעיא לן, אבל בסיפא דהרוצה שלא יתקיימו נדריו פשיטא לן דהלכתא הכי.
<h2>דף כד.</h2>
זהו כבודי. מאחר דכל עיקרך לא נתכוונת אלא לכבודי, בכך הוא כבודי. דא"ל לאו כלבא [אנא] דמתהנינא מינך אי לא מיתהנית מינאי. ככלב הזה שנותנין לפניו מזונות והוא אינו נותן כלום, דכיון שרוצה זה ליתן לו כור של חטין ושתי חביות של יין, א"כ נהנה ממנו הנאות גדולות הרבה, ושייך למימר לאו כלבא אנא וכו', אבל במתני' אית ליה ודאי דנדרי זירוזין הוא, שאינו מפציר בו אלא לאכול אצלו, ולא עשה לו זה טובות גדולות כל כך, ולא שייך ביה כל כך לומר לאו כלבא אנא. ועוד דבמתני' (לא שיך) קאמר ובמדירו שלא יהנה חבירו משלו, אבל הכא שאומר קונם שאני [נהנה] לך יש לומר דוקא קאמר שאינו רוצה ליהנות עוד משלו דאז לא דמי לכלבא.
ר' מאיר אוסר עד שיתן לו. וא"ת ואמאי לא פליג נמי ר' מאיר ברישא גבי קונם שאני נהנה לך אם אי אתה נוטל לבנך וכו'. וי"ל דהתם ודאי דין הוא דסגי כשאומר זהו כבודי, שהרי לא נתכוון זה אלא לכבודו, ושפיר יש לומר דלאו דוקא קאמר, אבל הכא שזה שואל לו, ודאי דוקא קאמר, וכשאומר אחר כך הריני כאילו נתקבלתי קא הדר ביה, וכבר חל הקונם, [ד]דוקא קאמר. ומיהו בירושלמי משמע דפליג ר' מאיר אף על רישא, דקאמר עלה לקמן ר' חייא בשם ר' יוחנן אף הראשונה במחלוקת.
לאו מלכא את דמתהנית לך ואת לא מהנית לי. כי כן דרך המלך שהכל משרתין לו ואינו משרת את העולם, אבל במתני' ליכא למימר הכי, שאדרבה הוא רוצה ליתן לו.
מי סברת דאדריה מזמינא לזמינא. כשהדירו ראובן לשמעון, ראובן היה מזמין לשמעון לאכול אצלו. לא, זמינא. שמעון הוא דאדריה למזמינא. לראובן. אמר ליה, שמעון לראובן, מזמנת לי, רצונך לזמן אותי. אמר ליה אין. נדר זה יהא עליך, כלומר תדור אם לא אלך לאכול עמך, ונדר, ועשה כן, וחלה הוא או שחלה בנו. שאם לא חלה הוא ודאי נדר גמור, דהיכא דאדריה מזמינא לזמינא סבירא ליה דהוי נדרי זירוזין, שאין בדעתו ליאסר אם לא יבא חבירו לסעוד אצלו, שהרי אינו יודע אם יתרצה, ולא אמר אלא לזרז, אבל הכא יש לנו לומר דדוקא קאמר, דיודע הוא שיבא חבירו לסעוד אצלו שגם הוא עצמו [הדירו]. רת"ם.
יתר על כן. אמתני' קאי. ושותה עמו כוס של חמין. שהיו רגילין למזוג את היין בחמין. והלה הקפיד נגדו, כלו' לא נתרצה ללכת. אף אלו נדרי זרוזין הן. לא מיבעיא בההוא דמתני' דהוי נדרי זירוזין, שהוא מדירו שלא יהנה חבירו משלו אם לא יבא לסעוד אצלו, והתם ליכא שום טעם דדוקא קאמר, אבל הכא שאומר קונם שאני נהנית אם אין אתה וכו', משמע שהוא רגיל ליהנות משלו, שאומר קונם שלא אהנה משלך עוד, ושייך ביה למימר לאו כלבא אנא, וס"ד דדוקא קאמר, קמ"ל. ולא הודו לו. לאו דפליגי בקמייתא ש"מ פליגי רבנן עליה. ש"מ.
<h2>דף כד:</h2>
מאי הוי עלה. הלכתא כוותיה או לא. הלכה כר' אליעזר בן יעקב. ומסתמא בכולה מילתיה קאמר.
נדרי הבאי. קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים. ראה בני אדם הרבה ואמר שהיו כעולי מצרים. ראה נחש גדול ואמר שהיה כקורת בית הבד.
דאמר שבועה שראיתי. א"כ מאי למימרא. דהשתא ס"ד דהכי פירושא נדרי הבאי מותרין לידור שבועות הבאי אסורות לישבע. והא פשיטא שאסור לישבע [כן], דהא קא מפיק שם שמים לבטלה, ואפי' שבועת שוא היא, כדמשמע בפ"ג דשבועות [כ"ט ע"א], דקתני התם איזו היא שבועת שוא וקא חשיב אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. ועוד הא דומיא דנדר קתני, דמשמע שאוסר עליו פירות בשבועת הבאי.
דאמר יאסרו פירות עולם עלי בשבועה. וה"פ נדרי הבאי מותרין לאכל, שבועת הבאי אסורות לאכל, דגבי נדר דשרי, דאנן סהדי שלא גמר בדעתו ליאסר אם לא ראה כמו שאומר, אבל בשבועה שהיא חמורה, דכתיב ביה לא ינקה, אי לאו דגמר בדעתו שלא לאכול לא הוה מפיק שבועה מפומיה. אי נמי חומרא בעלמא היא מדרבנן משום חומר שבועה [כמו] הא דתנן [גיטין ל"ד ע"ב] נמנעו מלהשביעה ותקנו שתהא נודרת. וא"ת והיאך חלה השבועה כשאומר יאסרו פירות עולם עלי בשבועה, והלא שבועה אינה חלה אלא היכא דאסר נפשיה מן חפצא, כדאמרי' בריש מכלתין [ב' ע"ב]. י"ל דהכא נמי דאסר נפשיה מן חפצא, דלא דמי לקונם שהאיסור על החפץ שעושהו כהקדש, אבל הכא אין החפץ מושבע אלא האדם. תימה דהכא אמרי' דשבועות שוא אסורות, ובפ"ג דשבועות [כ"ט ע"א] קרי ליה שבועת שוא כשאומר יאסרו פירות עולם עלי(ו) בשבועה אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד, ושבועת שוא אינה חלה. [וי"ל] דהתם גרסי' כל פירות שבעולם. ומשום הכי הוי שבועת שוא, דאי איפשר לו לחיות בלא פירות שבעולם, והוי כשבועה שלא יישן שלשה ימים, והכא גרסי' פירות שבעולם, ומיירי שאינו אוסר כי אם במקצת פירות. וא"ת ואמאי נקט (הכא) הכי, לימא שבועת שוא כגון שאומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה, כיון דהשתא נמי אנו צריכין לומר דהוי שבועת שוא משום שאומר כל פירות שבעולם. י"ל דלרבותא נקט הכי, דסד"א לאו שבועה היא, כמו נדרי הבאי שלא נתכוון ליאסר בכל פירות שבעולם ולא הויא שבועה כלל, קמ"ל דשבועה היא, וכיון דאמר כל פירות שבעולם הויא שבועת שוא.
שומשמני חזא. נמלים ראה כעולי מצרים, ונימא שעל דעת כן נשבע וכן ראה, למה לא יהא נאמן.
<h2>דף כה.</h2>
אדעתא דידן קא משתבע. ושינוי גדול כזה לא מסקי' אדעתין. ופריך ואדעתא דנפשיה לא עביד איניש דמשתבע. אפי' בדבר שינוי. כשהן משביעין אותו. בשבועת הדיינין [מיירי], על דעתנו. בשלוחי ב"ד מיירי. ועל דעת בית דין, המשלחין אותנו. איסקונדרי. מדילש, ואי לאו דאמרי על דעתנו היה יכול לישבע על כך. וזהו שינוי גדול. לא, לאפוקי מקניא דרבא. דאותה הערמה לאו שינויא הוא. פרעתי. כפר בכל. זיל אשתבע, שבועת היסת. ואשתכח דקושטא אשתבע. לאו קושטא היה, שהרי השביעו על דעת בית דין, אלא לפי דעתו והערמתו של [ט]עות קאמר דקושטא אשתבע.
וכן מצינו. סיפא דברייתא דלעיל היא. כשהשביע משה את ישראל, שיקיימו את התורה, דכתיב [דברים כ"ט י"ג] ואת האלה הזאת, ואין אלה אלא שבועה. שנאמר ולא אתכם. פי' ולא על דעתכם. כי את אשר ישנו פה וגו'. מה דורות הבאים אין בלבב(כ)ם תנאי, אף אנו אין בלבנו תנאי. לא[ו] לאפוקי דאי מסקי שמא לע"ז אלוה. ואין לך שינוי גדול מזה. לא, ע"ז איקרי אלוה, ואין שינוי גדול כל כך כמו שומשמני. ולישבע יתהון דמקיימיתו תורה. כלו' אי לאו לאפוקי מהערמה של שינוי למה הוצרך להשביעם על דעת המקום. משמע מצוות המלך. מלך הדיוט. וכדכתיב [אסתר ג' ג'] מדוע אתה עובר את מצות המלך. כל מצות. וכיון דאמר להו כל, לא משמע מצות המלך. שתי תורות. תורה שבכתב ושבעל פה.
תורה כולה. וכיון דאמר תורה כולה לא משמע תורת חטאת. דלא נפישי מילי דידה.
ולא. וכי זהו הבאי, והלא פעמים הוא גדול יותר. [תליסר] ארותי דתיבנא. י"ג ארוות סוסים מלאים תבן, ובירושלמי מפרש ויהבון ביה גומרי ומיית. בטרוף. בשבועות [כ"ט ע"ב] פרש"י מנומר כקורות בית הבד שמלאים חריצים. ול"נ, דמסיק למאי נפקא מינה למקח וממכר, ומה מועיל כשהוא מנומר. ובערוך פי' טרוף שוה כמו הטורף את גגו בפ"ב [משנה ד'] דמכשירין. טרוף פלט בלע["ז]. כולהו נמי מטרף טריפי. שהולכים על גחונם, ושוין הם ומשופעים מלמטה. ומשני כשגבו טרוף. ואינו בשום נחש, שכולם עגולים. וליתני גבו טרוף. ולמה ליה למיתני כקורת בית הבד, הא קמ"ל דקורות בית הבד טרוף אפי' מגבו, נ"מ למקח וממכר, מה שצריך שיהא טרוף. שלא יהא עגול מגבו, שיכולין ליתן עליו אבנים או שום דבר להכביד. ובירוש' דהכא קאמר אמר שמואל במרובע, ומקשי' אין תימר במרובע למה גדול. פי' אמאי נקט כקורת בית הבד. ומשני לית אורחא דהדין תנא דמתפיס [אלא] במלה רבה, תדע לך שהוא כן דמתני גמל פורח באויר, נתני עכבר פורח באויר.
<h2>דף כה:</h2>
נדרי שגגות. קונם אם אכלתי ואם שתיתי היום. שאיני אוכל, קונם ככר זה אם אני אוכל. ושכח ואכל ושתה, אין הנדר חל עליו, מאחר שהיה שוגג בשעה שחל הנדר. והא דאמרי' בפרק דלעיל [י"ד ע"ב] קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר, אמר רב יהודה אל יישן היום שמא יישן למחר. התם ה"פ שמא יישן למחר במזיד, אבל ודאי אם היה ישן בשוגג אין הנדר חל עליו, דהיינו נדרי שגגות.
קונם אשתי נהנית לי. לאו דוקא נקט הכי, אלא אני נהנית לאשתי. ויש ליישב דשפיר קאמר (ד)דוקא, ומיירי במידי שאינו משועבד לה. קונם אשתי נהנית לי וכו'. פי' שסבור אני שגנבה כיסי ושהכתה בני, ונודע שלא הכתו ושלא גנבתו, אבל אין לפרש שגנבה אם גנבה, שאם כן פשיטא דלא הוי נדר, ומה ענין זה לנדרי שגגות.
ראה אותם אוכלים בתאנים. כל הני מנדרי שגגות נינהו. ואמר הרי הם עליכם קרבן, והתאנים שלו הן. ונמצא אביו או אחיו, שאין רצונו להדירם. והיו עמהם אחרים. שרצונו להדירם. ב"ש אומרים הם, הקרובים מותרין, דלגבי דידהו הוי נדרי שגגות. ומה שעמהם, הרחוקים. אסורים. דלית להו נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וב"ה אומרים אלו ואלו מותרין. דאית להו נדר שהותר מקצתו הותר כולו.
כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועה וכו'. ואע"ג דנדר משבועה יליף, דכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס, נקט הכי משום דאמתני' קאי דקתני נדרי שגגות מותרין. הדין אמר שבועה דהכי אמר רב. כמו האלהים אמרה, שהיו רגילין לישבע. ומיהו תימה דמשמע דדומיא דנדר קתני. ונראה לפרש שהיו נשבעים שבועה שלא אוכל ככר זה אם לא אמר רב הכי, והיה אוכל הככר. דכל חד וחד אדעתא דנפשיה היה נשבע, שדומה לו שכך אמר רב. תימה מאי קאמר היכי דמי שבועות שגגות, לימא כי הני דמתני' גבי קונם. וא"ר דאתא לאשמועינן דדוקא שבועת שגגות כי האי דרב כהנא ורב אסי שרו, שנשבע לא אוכל ככר זה אם לא אמר רב כך, וכן אם נשבע שלא אוכל ככר זו אם אכלתי ונזכר שאכל, אבל אם אומר שבועה שלא תהא אשתי נהנית לי שגנבה [את] כיסי ושהכתה בני, בכי האי גוונא דשרי' במתני' גבי נדר, שלא פירש אם גנבה אם הכתה, ולבסוף נודע שלא גנבה ושלא הכתה, אסורה, משום דשבועה חמורה ואיכא למימר דודאי נתכוון לאסרה. ולפי שטה זו ניחא דהא אמרי' בריש פרקין [כ"ב ע"ב] אין נזקקין לאלהי ישראל חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה [את] כיסי, משמע דהתם צריך ליזקק. והשתא ניחא דודאי צריך ליזקק, שאינה כשאר שבועות שגגות שמותרות, כדפרישית. ואין צריך לומר כפי' ר"ת דלעיל שפי' דאפי' ליזקק אינו צריך. וא"ת בההיא דהשולח [גיטין ל"ה ע"א] דאמרי' נמנעו מלהשביעה משום עונש אותה דאישתרשי ליה במקום דינרי. וכיון דליכא איסורא כלל בשבועות שגגות למה נמנעו. י"ל דגבי ממון שאני, דהוה ליה למידק טפי. תדע שזו סברה טובה, דכל הנשבע לשקר בממון הוי חשוד על השבועה, ולא תלינן בשבועת שגגות לומר שנשבע שדומה לו שאין לו בידו כלום משלו. אלא ש"מ דבממונא יש לו לדקדק יותר.
תנן התם. לקמן [ס"ו ע"א] פ' ר' אליעזר, פותחין בשבתות וימים טובים. שאם נדר אדם שלא יאכל בשר ושלא ישתה יין עד שנה, ובא לפני חכם לישאל על נדרו, פותחין לו אם היית זכור בשעת הנדר מן השבתות וימים טובים כלום נדרת עליהם. אם אמר לא מתירין אותו. וא"ת והא אמרי' בריש פרקין [כ"ב ע"א] דלא פתחי' במאי דפתח ליה ר"ג לההוא גברא, ובדר' נתן וכיוצא בהן. יש לומר דהכא אינו מתבייש לומר אעפ"כ הייתי נודר, דבזה לא יחזיקוהו כל כך רשע אם בא לכוף עצמו לשם שמים כל השנה כולה מבשר ויין כמו שעושה נזיר, ולהכי פתחי' ליה שפיר. ומיהו בלא שאלה לחכם אין להתירו. דלא דמי לנדרי שגגות דמתני', שהם טעות ושגגה גמורה, דאנן סהדי שאם היה יודע שהיה אביו לא היה מדירו. אבל הכא קיים הנדר מתחלתו, שהרי לא טעה בשום דבר אלא שהוא מתחרט עתה [על] שלא הוציא שבתות וימים טובים מן הכלל.
בראשונה היו אומרים אותן הימים [מותרין] ושאר הימים [אסורין]. דכי היכי דב"ש מחמירין במתני' בנדר שבטל מקצתו דלא בטל כולו, הכי נמי בנדר זה צריך שאלה לחכם, והותר מקצתו לא הותר כולו. ות"ק סבר כב"ש דמתני'. וסבירא ליה דלא נחלקו ב"ש וב"ה בנדר שבטל בלא חכם דכשבטל מקצתו מאליו בטל כולו.
אמר רבה הכל ב"ש וב"ה ור' עקיבא ורבנן כל היכא דאמר אילו הייתי יודע וכו'. דכיון שלא החליף דברו דמעיקרא אמר כלכם, א"כ אינו עוקר הנדר שאסר על כולם, שגם עתה הוא אומר באותו הלשון, ולכולי עלמא כולן אסורין, שלא עקר הנדר אלא מעל אביו. וה"ה [נמי] אם אסרו מתחלה בפרט, שאמר פלוני ופלוני, ואביו עמהם, וחזר ואמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר שפלוני ופלוני אסורין ואבא מותר, דמאחר שלא החליף דבריו אינו נראה עקירת [ה]נדר מכל הנכריים חוץ מאביו, וכולי עלמא מודו דלא אמרי' הותר מקצתו הותר כולו. לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע וכו'. שהחליף לשונו. שמתחלה אמר כלכם ועתה אומר פלוני ופלוני. וה"ה אם החליפו בצד אחר, שאמר תחלה פלוני ופלוני ולבסוף אמר אם הייתי יודע הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא.
<h2>דף כו.</h2>
ורבא אמר [דכ"ע] (אם) [וכו'] הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואביו מותר דכולן מותרין. ואפי' אמר מתחלה בזה הלשון, (ד)כיון דבחזרה הוא אומר פלוני ופלוני, דכולה מילתא תליא בחזרה. לא נחלקו. לא אסרו ב"ש, אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כלכם אסורין חוץ מאבא ב"ש סברי לה כר' מאיר דאמר תפוס לשון ראשון. והכא נמי תפוש לשון ראשון על חזרה שאמר כלכם אסורין, ונקיים אותו לשון כל מה שנוכל, כי גם כשנתיר את אביו לא יותרו הנכרים, ואפי' אמר מתחלה פלוני ופלוני, כיון דבחזרה אמר כולכם, דאיסורא דב"ש לא תליא אלא בחזרה, דהא איכא למימר תפוס לשון ראשון. ובפירושי ריב"א פי' כלשון ר"ת דלרבא לא פליגי אלא היכא דאמר מעיקרא כולכם ולבסוף [פלוני ופלוני], אבל אי אמר מעיקרא פלוני ופלוני, אפי' אמר לבסוף כולכם. כולי עלמא מודו דשרי.
ובית הלל סברי לה כר' יוסי דאומר אף בגמר דבריו אדם נתפס. הילכך אהני ליה מה שאמר חוץ מאבא לבטל הנדר לגמרי. ופלוגתייהו דר' מאיר ור' יוסי בתמורה [כ"ה ע"ב] פ' כיצד מערימין דתנן הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים, ר' מאיר אומר הרי זו תמורת עולה, ר' יוסי אומר אם לכך נתכוון. הואיל ואי אפשר להוציא שני דברים כאחד, דבריו קיימין. ו[ב]פלוגתא דב"ש וב"ה, בין לרבה בין לרבא. פליגי ר"ע ורבנן.
איתיביה רב פפא לרבא כיצד א"ר עקיבא וכו'. סיפא דמתני' דלעיל היא דפותחין בשבתות וימים טובים. קונם שאיני נהנה לכולכם. בסמוך מפרש לה. בשלמא לרבה, דאמר לעיל דבהחליף לשונו פליגי, ואמר הייתי אומר פלוני ופלוני, ולישנא דמתני' בין רישא בין סיפא אהיתר דאמר בחזרה קיימי. הילכך קאמר ת"ק דר' עקיבא הוא דשרי אבל רבנן אסרי. ועדיין לא פירשנו מאי איכא בין הותר הראשון להותר האחרון, ובסמוך מקשי' מינה דמפרש לה שפיר. אבל לדידך, דאמרת דלא אסרי ב"ש אלא היכא דאמר כלכם בחזרה, בשלמא רישא דאמר כולכם. בשעת חזרה, ואתיא [שפיר] דר' עקיבא מתיר אבל רבנן אסרי, דבהא מוקמת פלוגתייהו.
<h2>דף כו:</h2>
אלא סיפא [דמיירי] בשעת חזרה וקאמר לזה ולזה, דומיא דרישא דמיירי בשעת חזרה. ר' עקיבא היא, בתמיהה, אמאי פליגי רבנן, הא אמרת דברי הכל מותר היכא דלא אמר בחזרה כולכם אסורים חוץ מאבא. י"ל דמשמע ליה דלישני דמתני' אשעת חזרה קיימי. ולפי לשון רת"ם שכתבתי לעיל ניחא שפיר, דליכא לאפלוגי אלא היכא דאמר כולכם לעולם, בשעת הנדר ובחזרה.
אמר ליה רבא לרב פפא ולרבה ניחא, סיפא במאי מוקי לה דאמר לכלכם בשעת הנדר. ולזה ולזה דקתני מוקמת ליה אשעת חזרה, סיפא דאמר כלכם בשעת הנדר, הדין הוא ראשון הדין הוא אחרון, איזה יקרא ראשון. והלא כאחד אמרם. עוד י"ל זהו ראשון זהו אחרון, ומה טעם יש להתיר כלם בהיתר ראשון יותר מבהיתר אחרון.
אלא אמר רבא רישא דאמר כולכם בחזרה, סיפא לאו בפלוגתייהו קאי, אלא מילתא [חדתא] קאמר, כגון שתלאן זה בזה, ואמר קונם שאני נהנה לפלוני, פלוני כפלוני, ופלוני כפלוני. ולכך הותר הראשון הותרו כולם, שהרי כולם תלויין בו, הותר האחרון הוא מותר וכולן אסורים, שהרי אין אחר תלוי בו.
דייקא נמי, דבתלאן זה בזה מיירי. דקתני עלה דההיא הותר האמצעי וכו'. ולרבה נמי ניחא מתני' בכי האי גוונא, דרישא מיירי ששינה לשונו, וסיפא שתלאן זה בזה, והשתא ליכא לאקשויי כדמקשי' לעיל סיפא ר' עקיבא היא אמאי פליגי רבנן, דודאי לעיל דס"ד דטעמא דסיפא [הותר] הראשון הותרו כולם הוי טעמא משום דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, צריך למצוא בענין דפליגי רבנן עליה, אבל השתא דאסיקנא דטעמא דסיפא משום דתלאן זה בזה, אין אנו צריכין לכך, שאין הטעם תלוי במילתא דפליגי בה רבנן ור' עקיבא.
והלא הכופרי יפה ללב. כופרי שם מקום הוא, וכן כלב כופרי על שם מקומו נקרא. מאי לאו דאמר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב וכו'. וקשיא [לרבא] דאמר דב"ש דאסרי בכולכם סברי לה כר' מאיר, והא ר' מאיר שרי בכולכם. [ולרבה] נמי קשיא דאמר דהיכא שלא החליף דבריו דברי הכל כולם אסורים. לא באומר וכו' ור' מאיר אליבא דר' עקיבא ואליבא דרבנן והיינו לרבא, ולרבה ר' מאיר דאמר כר' עקיבא.
<h2>דף כז.</h2>
בנות שוח. מין תאנים הם, וכמאן דאמר פרי שאכל ממנו אדם הראשון תאינה היתה. ולהכי קרי להו בנות שוח, שגרמו שוחה לעולם. לא[ו] דאמר וכו'. וקשיא לרבא דאמר דהיכא דלא אמר כולכם בחזרה כולי עלמא מודו דכולם מותרים.
נדר מחמשה בני אדם כאחד. שאמר כולכם אסורים. הותר לאחד מהם. שחזר בו מאחד מהם. והשתא קשיא רישא לסיפא, אי לרבה רישא ר' עקיבא. ומיירי שהחליף דבריו. וסיפא דברי הכל. ומיירי שלא החליף דבריו. אי לרבא רישא דברי הכל, ומיירי שאמר פלוני ופלוני בחזרה. וסיפא רבנן ומיירי שאמר כלכם בחזרה.
נדרי אונסין. הדירו חבירו שלא יהנה ממנו אם לא יאכל אצלו וחלה. אינו נאסר בכך, דקים להו דאדעתא דאונסין לא נדר. וכל ד' נדרים הללו התירום חכמים משום דבעי' פיו ולבו שוין, ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר, וחשבי' ליה כאלו פירש בפיו דברים שבלבו.
ההוא דאתפיס זכוותיה בבי דינא. שמסר ביד בית דין שטר ראיותיו וכחותיו. ליבטלן הלין זכוותא. כל כח וזכות שיש לי בהם יהא בטל. בטילין זכוותיה. דאיבעי ליה לאתנויי אי לא אתינא ליבטלן רק שלא יהיה לי אונס. ואונס רחמנא פטריה דכתי' ולנערה לא תעשה וגו'. והכא נמי לא היה לנו לתופסו בעלילה על האונס, דדבר פשוט היה בעיניו דאונס הוא חוץ מן הכלל ולא הוצרך להתנות עליו. וכי תימא קטלא שאני. שמאחר שנאנסה (ש)אין להורגה. וה"ה נמי לענין מלקות דפטרי' באונס, אבל הכא לענין שהיה לו להתנות לעולם אימא לך דפשע במה שלא התנה, וכיון דלא התנה הוי אונס בכלל. והתנן נדרי אונסין וכו'. ולא אמרי' איבעי ליה לאתנויי, אלא אמרי' אע"פ שלא התנה הוי אונס חוץ מן הכלל. תימה. ורב הונא מה יתרץ. י"ל דבעלמא מודה רב הונא דיש טענת אונס, ושאני הכא דאמר ליבטלן זכותיה, והוי כמו שהודה הודאה שמודה שראיותיו שקר. ועוד י"ל דבנדרים ראוי להקל יותר על ידי טעם מועט, ככל ד' נדרים שהתירו חכמים. ותדע דפריך בסמוך ולרבא מאי שנא מהא דתנן מעכשיו וכו', ואדפריך לרבא תקשי משנה אמשנה, אלא ש"מ דניחא ליה ממשנה דנדרים כדפרישית.
והא מינס אנוס. שהרי מת. והוה לן למימר דאונס לא מסיק אדעתיה, וכמאן דאתני דמי.
<h2>דף כז:</h2>
שאני התם דאי הוה ידע דמיית לאלתר גמר ויהיב גיטא. דכל עיקרו שנתן לה גט, לא נתן לה אלא לפי שלא תהא זקוקה ליבם, ואי הוה ידע דמיית, כל שכן שהיה נותנו לה להתגרש מעכשו בלא שום תנאי.
אתא ופסקיה מברא. ספינה קרויה מברא בלשון תלמוד. ודילמא אונסא דמיגלי שאני. אונס הרגיל וגלוי לכל, שפעמים שהספינה אינה שם, ואיבעי ליה לאתנויי, ומדלא אתני גמר וגירש בכל ענין. וא"ת והא במתני' חשבי' עכבו נהר אונס. י"ל דבמתני' מיירי באונסא דלא שכיח. כגון שגברו המים ולא יכול לעבור כמו שהיה רגיל.
ולרב הונא אסמכתא היא. דל טעמא דאונס מהכא, אמאי בטלין זכוותיה, והא אסמכתא היא, דכיון דגזים להפקיר הכל אם לא יבא עד ל' יום לא גמר ומקנה. מידי דהוי אההיא [ב"מ ק"ד ע"ב] דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי, שאינו אומר כי אם להסמיכו על דבריו דודאי יבא. והוה מצי לשנויי דסבירא ליה לרב הונא דאסמכתא קניא, אלא רצה ליישב רב הונא אליבא דהלכתא דלא קניא. דמיתפסן וכו'.
והשליש את שטרו. נתנו ביד שליש, שאינו רוצה להאמינו ביד המלוה, פן ישאל כל חובו. ואמר לשליש זכה בשטר לצורך המלוה. שאם לא אתן לו עד ל' יום מותר חובו תן לו שטרו. ר' יוסי אומר יתן. וא"ת והיאך יגבה מן הנכסים, והלא נמחל חצי שעבוד השטר, [ושטר] שפרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו [ב"מ י"ז ע"א]. וי"ל שאינו גובה ממשעבדי אלא חצי החוב, וא"ת הוה לן למגזר שמא יגבה מן הלקוחות כל החוב. מידי דהוה אשטרי חוב המוקדמין שאינו גובה אפי' מזמן שני גזירה שמא יגבה מזמן ראשון [ב"מ ע"ב ע"א]. ויש לחלק דהתם כיון שנכתב בפסול אין לנו להכשירו כלל, אבל [הכא] נכתב בהכשר. ומיהו אר"י דלא קשיא מידי, דהכא לא שייך כלל נמחל שעבודו, דהכי קאמר אם איני נותנו לך מכאן ועד שלשים יום תן לו שטרו, ויהא שלו במתנה מה שאני פורע לו עתה, ולא בתורת פרעון, ושעבוד השטר במקומו יעמד.
ר' יהודה אומר לא יתן. וא"ת בפרק [ג'] (בתרא) דסנהדרין [כ"ד ע"ב] אמר ר' יהודה שאם יש לו אומנות שלא היא כשר, גבי משחק בקוביא, והתם קרי ליה אסמכתא. י"ל דלא דמי התם לא גזים אם נותן מאה ליטרין כנגד מאה ליטרין, ומיגו דקני גומר ומקני. אבל הכא לא.
אין הלכה כר' יוסי. ותימה דרב נחמן גופיה אמר בפ' הרבית [ב"מ ס"ו ע"א] אני אומר אסמכתא קניא. ותירץ דהתם לא גזים, כי ההיא דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דלא חשיב לה התם [ב"מ ק"ד ע"ב] אסמכתא, כיון דלא גזים. וכן מתני' דהלוהו על שדהו ואמר לו אם [אי] אתה נותן מכאן ועד יום פלוני הרי הוא שלי הרי היא שלו, דלא גזים דהא הויא כמכר. ובתוספתא תניא המלוה על המשכון ואמר לו אם לא נתתי עד יום פלוני אין לי בידך כלום והגיע זמן ולא נתן הגיעו בין רע בין יפה. ולענין משכון בית ושדה שונה שם למעלה שחלוקת ר' יוסי ור' יהודה. הר"ם.
שאני הכא דאמר ליבטלן זכותיה. ואמר מעכשיו. ואמרי' באי זהו נשך [ב"מ ס"ו ע"ב] דאפי' למאן דאמר אסמכתא לא קניא אם אמר מעכשיו קני. ורת"ם פי' דשאני הכא דאמר ליבטלן הדין זכוותא, שאינו אומר שיהיו מחולין אלא דליבטלן, והוי כעין הודאה שמפקירם ולא חש בהם. ואין זו אסמכתא.
והלכתא אסמכתא קניא. פרת"ם אסמכתא כי האי, דאמר ליבטלן זכותיה והתפיסן ביד ב"ד. והוא דלא אנוס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב. תימה כיון דקנו מיניה בקנין סודר, א"כ הוא אומר מעכשיו, כדמשמע לקמן בפרק השותפין [מ"ח ע"ב] דקנין סודר לא הוי אלא במעכשו. דבתר דהדר סודר למריה לא קני, ואם פירש מעכשו אמאי צריך ב"ד חשוב, והא בפ' אי זהו נשך [ס"ו ע"ב] משמע דאסמכתא קניא היכא שאומר מעכשו אפי' בלא ב"ד חשוב. י"ל דהתם דין הוא שיקנה, שהוא מתפיס הקרקע בידו של מלוה, ואיכא למימר דגמר ומקני. אבל הכא שאינו מתפיס כי אם ביד ב"ד לא גמר ומקני, אע"פ דאמר מעכשיו, אי ליכא ב"ד חשוב. ובאותן שידוכין שנותנין דיומינאש צריך לפרש מעכשו. ויש רוצין לומר דלכך נהגו לאסוף כל בני העיר בשעת שידוכין, כי היכי דליהוו ב"ד חשוב. ולא נהי' שהרי פעמים שאין מביאין שם אלא הקרובים, ואין שם ב"ד חשוב כלל. ונר' שלא נהגו לאספם אלא לפרסם הדבר שעשו שדוכין, שלא יהא נראה כמקדש בלא שדוכין. ונראה שהם נקנין אפי' בלא ב"ד חשוב, דכיון שכל העולם נהגו לעשות כן בשדוכין גמר בדעתו להקנות. ועוד נראה שאי[ן] זה גוזמא מה שמתנים לקנוס את החוזר בו, שבדין הוא חייב לפי הבושת שזה מתבייש במה שחזר בו זה, וכן [כשמשכיר] מלמדי תינוקות שמקבל המלמד קנס על עצמו אם יחזור בו. נראה שאין זה אסמכתא, דלא גזים, שמפסיד בחזרתו שלא ימצא מלמד אחר במקומו.
נודרין להרגין עד עתה פירשנו בנדרים האסורים והמותרין, והשתא מפרש שיש מקומות שמותר לנדור לכתחלה. הרגין ליסטים מזויין שהורג נפשות על עסקי ממון. ולחרמין. גוזלי ממון ואינם הורגין. ולמוכסים. כדי ליפטר מן המכס, חרמין קילי מהרגין, ומוכסין קילי טפי. וזו אף זו קתני. שהיא תרומה ושל בית המלך. שיש פירות עמו וירא פן יגזלו ממנו. ומיירי בהרגין וחרמין שהם ישראל, ואע"פ שהן הרגין חמור עליהם איסור תרומה ופרשי. וכן גבי מוכסין כדי לפטר מן המכס, דתרומה פטורה מן המכס.
ב"ש אומרים בכל נודרין. בכל איסורין, בקדשי מזבח ובקדשי בדק הבית. חוץ משבועה. דשבועה חמורה דכתיב לא ינקה.
<h2>דף כח.</h2>
לא יפתח לו בנדר. לא יאמר אדם להרג אם היית חפץ להניחני הייתי נודר לך שהן של בית המלך. במה שהוא מדירו. אפי' היכא שההרג פותח לו, שהוא מותר לידור, אינו יכול להוסיף, כדמפרש ואזיל.
והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא. ולמה התירו חכמים לידור ליפטר מן המכס. במוכס שאין לו קצבה. ששואל יותר מדאי, ואין זה דינא דמלכותא, אפי' עושה על פי המלך, אלא גזילה דמלכותא. והא דפסלי' סתם מוכסים לעדות מיירי שנוטל יותר מן הדין, כדאיתא התם [סנהדרין כ"ה ע"ב]. במוכס העומד מאליו. ולא מאת המלך, וההוא הוי גזלן.
כיון דאמר יאסרו איתסר ליה. למילתיה דרב אזיל ומפרש דרך קושיא ותירוץ. משום אונסין שרו ליה רבנן, דכיון דאיכא אונסין יש להחשיב דברים שבלב [דברים], דאנן סהדי שכך חישב בלבו, וכמאן דאמר בפיו דמי. ומכאן יש ללמוד כשמשביע מושל יהודי שלא יברח מארצו, או שום דבר, שיכול להערים ולחשוב בלבו היום או שום תנאי אחר, אך שלא יסתור מה שבפיו מה שבלבו בפירוש. דומיא דהך דאמר בלבו היום. ודוקא משום אונסא שרי, דאז הוו דברים שבלב דברים. וההיא דמסכת כלה שהיה ר' עקיבא נשבע בשפתיו ומבטל בלבו, שנשבע לאשה שיביאה לחיי העולם הבא אם תודיע לו אם היה בנה ממזר או בן הנדה. היה מבטל בלבו על ידי שום תנאי, והתם הוי שפיר כמו אונס, שאין לך אונס גדול מזה, שהיה רוצה לברר דברי תורה ולהודיע שעז פנים ממזר ובן הנדה, וגם לידע שהוא פסול לבא בקהל.
משום אונסא שרו ליה רבנן. ומ"מ אם לא היה מחשב בלבו היום לא שרינן ליה מטעם דאין פיו ולבו שוין כדאמרי' בד' נדרים, דלא דמי, שבכולם יש טעם שאע"פ שהוא נודר אינו נדר גמור, גבי קונם אם אני פוחת [לך] מן הסלע רוצה לומר עד שאראה אם תעשה כרצוני, וכן גבי נדרי הבאי קונם אם לא ראיתי חייל גדול שדומה שהיה שם כעולי מצרים. וכן גבי נדרי שגגות קונם אם אני זכור שאכלתי ושתיתי, או קונם אם אוכל ואם אשתה אם אזכר מנדר זה, וכן גבי נדרי אונסין אז אנן סהדי שלא הדירו אלא אם לא יהיה לי אונס, אבל הכא על כרחין נודר הוא, ואי איפשר להתירו לגמרי אם לא יחשוב בלבו היום.
ב"ש אומרים לא יפתח לו בשבועה. השתא ס"ד דאהרג וחרם ומוכס קאי. תנא מתני' בנדר להודיעך כחו דב"ש. ואע"ג דכח דהיתירא עדיף, הכא סמיך אברייתא דשמעי' כח דהיתירא. אין שאלה בשבועה. ולא קאי אהרג, אלא מילתא באפי נפשה היא דקאמר, חכם דמתיר נדרים, אם באו לישאל לפניו על שבועה לא יפתח לו להתיר לו.
הרי נטיעות הללו קרבן אם אינן נקצצות. בגמ' מוקי לה שיש רוח חזק, וסבור הוא שתעקרו. וכן טלית זו קרבן אם אינה נשרפת, שיש שם דליקה. יש להם פדיון. כלומר שהם קדושות ומועיל בהן פדיון, ואע"ג דלא מסיק אדעתיה דליתצלן חל עליהם הקדש, ולא אמרי' לא נתכוון להקדישם אם ינצלו, ואגב דתני סיפא אין להם פדיון תני רישא יש להם פדיון. ומיירי כגון שאמר לדמי קרבן, דאי אמר כקרבן א"כ הוו קונם, וכיון דיש להם פדיון א"כ יש בהם מעילה ד[ב]יבמות פרק האשה רבה [פ"ח ע"א] משמע דהא בהא תליא, דאי יש מעילה בקונמות יש להם פדיון, ולקמן פרק אין [בין] המודר [ל"ה ע"א] בעי רבא אי יש מעילה בקונמות או לא, ואין סברא שיהא בעיא ממה שבמשנתנו. עד שיקצצו אין להם פדיון. כדמפרש בגמ'.
<h2>דף כח:</h2>
וליתני קדושות ואינן קדושות. אית דלא גרסי ואינם קדושות, דארישא דוקא פריך. ואי נמי גרסי' ליה יש ליישב דהכי קאמר וליתני קדושות אם לא יקצצו, ואם יקצצו אינם קדושות. הגהה וליתני קדושות ואינם קדושות פי' קדושות והוא חידוש כדפ' במתני' ואינן קדושות קדושת הגוף ויש להם פדיון. איידי דבעי למיתני אין להם פדיון. דלא איכא למיתני קדושות, דמשמע קדושות עולמית אפי' לאחר שיקצצו, ולא היא כדמפרש לקמן, תנא נמי יש להם פדיון. עד כאן.
היכי נדר. שאם בלשון זה נדר אינן קדושות. שאין לך נטיעות שאינן עומדות ליקצץ. א"כ למה לי למימר, פשיטא דקדושות. דיש להם פדיון לא אצטריך, דפשיטא, דהא לא קדשי קדושת הגוף. דאיכא זיקא נפיש. וכדמפרש בסמוך דמסיק אדעתיה סבר דלא מתצלן ומשום הכי נדר. וסד"א דלא יהו קדושות, שאין בדעתו להקדישם, קמ"ל דאפי' הכי קדושות הן, דגמר בלבו להקדישם אם אינן נקצצות שיודע הוא כי יכול להיות שינצלו. וטלית לשריפה קיימא. בתמיהה.
ולעולם. וכי לעולם לא יהא להם פדיון, והא עד שיקצצו קאמר. אמר [בר פדא] פדאן חוזרות וקדושות עד שיקצצו. שכך רצה לומר הרי נטיעות הללו קרבן עד שיקצצו. דכשאפדם תחזור ותחול עליהם [קדושה] כל שעה. נקצצו פודאן פעם אחת ודיו. דקדושה שבהן לא פקעה בכדי. עולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן. דכיון דאמר עד שיקצצו, פקעה קדושה שבהן כשנקצצו, אבל הא מודה עולה דפדאן חוזרות וקדושות, כדמשמע במתני' דאין להם פדיון. ומיהו תימא מנא לן דלעולא פדאן חוזרות וקדושות, הא לבר פדא לא נפקא לן אלא מיהא דאמר עד שיקצצו, ולעולא איכא לאוקומי לשון עד לומר דכיון שקצצן שוב אין פודן, אבל קודם שנקצצו אינו פודן כי אם פעם אחת. והא דקתני במתני' אין להם פדיון, איכא לפרושי דהכי קאמר אין להם פדיון אחר שנקצצו, שאין צריכין פדיון. וי"ל דסברא הוא דעד משמע תרתי, משמע עד שיקצצו פודן וחוזרות וקדושות, מדלא קאמר עד שיקצצו בלבד, דהוה משמע דלמידק אתא דלאחר שנקצצו הוייאן חולין, ומשמע נמי דאחר שיקצצו הם חולין. מדלא קאמר הרי הם עלי קרבן עד עולם. הכי משמע לכאורה כדפי', דמודה עולא דפדאן חוזרות וקדושות. ומיהו בירושלמי [ה"ה] פליגי אמוראי בהכי, דקאמר חזקיה אמר פדאן חוזרות וקדושות. ר' יוחנן אמר פדאן פדויין, מתני' פליג אדר' יוחנן אין להם פדיון, פתר לה לכשיקצצו אין להם פדיון, פי' אז אין צריכין פדיון.
<h2>דף כט.</h2>
מי נפקא בלא גט. דבפרק המגרש [גיטין פ"ג ע"ב] אמרי' היום אי את אשתי ולמחר את אשתי, כיון דפסקה פסקה, וכי האי גונא אמרי' גבי קידושין, כדאמרי' התם דאיתקוש הויה ליציאה.
והתנן שור זה עולה. אר"י שהיא ברייתא, וגרסי' והתניא. כל שלשים עולה. ואם בא להקריבו כל אותן ל' יום הויא עולה, ומועלין בה כל אותן ל' יום, ומשם ואילך שלמים, אלמא פקעה קדושת הגוף בכדי. והא דאמרי' בפ"ב דזבחים [ל' ע"ב] הכל מודים באומר תחול זו ואחר כך תחול זו דלא חיילא אלא אקמייתא. גבי תמורת עולה תמורת שלמים, לא דמי להא, שהרי לא אמר סתם שיהא עולה אלא כל שלשים יום.
דאמר לדמי. שאמר לדמי עולה. והא דאמרי' [תמורה י"ט ע"ב] המקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, התם מיירי בתם, והכא [מיירי] בבעל מום.
אימא סיפא לאחר ל' יום עולה ומעכשו שלמים פי' וכן האומר לאחר שלשים יום עולה [ומעכשו] שלמים, הוי כמו שנדר. ולא חש לחזור ולכפול לאחר ל' יום כמו ברישא. וה"ה דהוה מצי למיתני בלישנא דרישא, כל שלשים יום שלמים לאחר שלשים יום עולה, אלא אחרי דאדכר ברישא עולה תחלה תנא נמי בסיפא עולה תחלה. [וצ"ל] שהיה יודע דעולא דאמר סתם לא פקעה אפי' מקלה לחמורה קאמר דאל"כ מאי קא פריך ליה מיהא, הא הוי מקלה לחמורה.
<h2>דף כט:</h2>
מקדושה חמורה, דהיינו עולה. לקדושה קלה. שלמים. והשתא עמדה מילתיה דעולא בקושיא, כי לא יכלנו לקיים מה שתירץ [רבא] אליביה מקושיא דהאומר לאשה. וקאמר תלמודא לימא תיהוי תיובתא דבר פדא נמי, דאמ' דקדושת דמים נמי לא פקעה.
אמר לך בר פדא ה"ק בסיפא. אם לא אמר מעכשו שלמים, לאחר ל' יום הויא עולה, מידי דהוה האומר לאשה וכו' אע"פ שנתאכלו המעות. אלמא מעות דמעיקרא עבדי קידושין לאחר ל' יום, אע"פ שכבר כלה ונתעכל דבורו זה ל' יום. וה"פ דברייתא אמר לאחר ל' יום עולה, ולא אמר בתריה מעכשו שלמים, הוי לאחר ל' יום עולה, הא אמר בתריה מעכשו שלמים, הוי מעכשו שלמים ותו לא פקעה. ורישא נמי מיתרצה בכי האי גונא, אמר שור זה עולה כל ל' יום ולאחר ל' יום שלמים, הוי כל ל' יום עולה, ותו לא פקע' מיניה קדושת עולה למיהוי שלמים אפי' אמר לאחר ל' יום שלמים, וזימנין דלאחר ל' יום הוי שלמים, כגון שאמר לאחר ל' יום גרידא. ותנא רישא לאשמועי' דקדושת הגוף לא פקעה, וסיפא לאשמועי' דקדושת דמים נמי לא פקעה.
פשיטא דהאומר שור זה עולה לאחר ל' יום דהוי עולה. דהדר ביה. תוך שלשים יום. הניחא למאן דאמר אינה חוזרת. דפליגי התם בפ' האומר [קידושין נ"ט ע"א] הרי את מקודשת לי לאחר ל' וחזרה בה מהו, ר' יוחנן אמר חוזרת ורשב"ל אמר אינה חוזרת.
לבר פדא דאמר חוזרות וקדושות. ואע"ג דעולא נמי לא פליג בהכי, כדפרישית לעיל. מ"מ נקט בר פדא שהוא אמר בפי' כן, וכיון דסבירא ליה דחוזרות וקדושות, אלמא מצי למימר הרי זה הקדש ולאחר שאפדנו יהא הקדש, ולא הוי כמקדיש דבר שלא בא לעולם, הואיל ובידו להקדישו עכשו ולפדותו ולחזור ולהקדישו.
<h2>דף ל.</h2>
תפשוט וכו' מהו. מי אמרי' הואיל וכל אותן הימים שהיא אשתו אין בידו לקדשה, הוי דבר שלא בא לעולם, או דילמא השתא מיהא בידו לקדשה ולגרשה ולחזור ולקדשה.
פדאום אחרים אין חוזרות וקדושות. שהרי פדאום לעצמם, והרי הם שלהם, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ואשה נמי כאחר דמיא. שקונה עצמה בגט, ואין בידו לקדשה עוד בעל כרחה אלא מדעתה.
מותר ביושבי יבשה. באותן [שאין] רגילין בים. לא באלו ההולכים מעכו ליפו. בגמ' מפרש אהיכא קאי. אלא במי שדרכו לפרש. להיות [בים] ימים רבים ביחד, וכדאמרי' [כתובות ס"א ע"ב] גבי מצות עונה, הספנין אחת לששה חדשים. אלא במי שהחמה רואה אותם. בגמ' מפרש לה.
חד מתני ארישא. [הא] דקתני מתני' ולא באלו וכו'.
<h2>דף ל:</h2>
לא באלו ההולכים מעכו ליפו בלבד. דלא תימא דהנהו יורדי הים לחוד מקרו גם יושבי יבשה. אלא אפי' וכו'. ואיכא בין מאן דתני לה ארישא למאן דתני לה אסיפא הולכי מעכו ליפו, דלקמא מיקרו יושבי יבשה ולא יורדי הים, ולבתרא מיקרו בין יורדי הים ובין יושבי היבשה, אבל אותן שדרכן לפרש ימים רבים מיקרו לכולי עלמא בין יורדי הים ובין יושבי היבשה.
מדלא קתני מן הרואין. שאז ודאי היה ממעט סומין. דגים ועוברין. שאין החמה רואה אותם. שהדגים מכוסים במים, והעוברים במעי אמן, אבל כל שאר בעלי חיים אסורין. ומיהו תבואה ופירות וכל שאינן בעלי חיים מותרין, ואע"פ [שהחמה] רואה אותם, דכיון דנדר מרואי החמה, משמע בעלי חיים שראויין לראות החמה, שיש להם עינים.
אסור בקרחין ובבעלי שיבות. אע"פ שהקרח אין לו שערות, ובעלי שיבה ראשן מלא שער לבן.
מאי טעמא מדלא קתני הנודר מבעל[י] שער. אר"י דדייק מדלא קתני הנודר מבעלי שער שחור, דהוה משמע לאפוקי קרחין שאין בעלי שער, ובעלי שיבות שאינו שחור. והתלמוד לא חש להאריך כל כך. זימנין דמיגלו. וניכר שחרות ראשם. ואע"ג דאיכא קרחים ובעלי שיבות מ"מ נקראים כל האנשים שחורי הראש על שם שסתם בני אדם הן כך. אבל נשים לעולם מיכסו. ואין ניכר שחרות ראשן, ומשום הכי לא הוו בכלל שחורי ראש אלא אנשים גדולים שכנגדם בנשים אינם שחורות ראש.
הנודר מן הילודים, שנולדו כבר, מותר בנולדים. מן העתידים לילד. ר' מאיר מתיר אף בילודים. בגמ' מפרש לה.
אלא מאן אסר. כיון שמתיר ר' מאיר אף בילודים. והכי נמי הוה מצי למיבעי מאי אף, טפי יש להתירן בילודים מן הנולדים, אלא דעדיפא מינה פריך. אלא מעתה שני בניך. לר' מאיר פריך, דטעמא דרבנן ניחא ליה טפי, דאיכא למימר דמסברא אית להו דמשמע הכי ומשמע הכי, אלא לר' מאיר פריך דאמר דנולדין לא משמע אלא עתידין לילד דוקא. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ולשון בני אדם מן העתידים לילד דוקא. וחכמים אומרים לא נתכוון זה. כשאמר מן הנולדים, אלא ממי שדרכו להולד, ודעתו בין אילודים בין אנולדים, והיינו ת"ק. לאפוקי דגים ועופות. שאין משריצין מבפנים, אלא מטילין ביצים. דגים טהורים מטילין ביצים.
<h2>דף לא.</h2>
הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותיים. שגם הכותיים מקיימים מצות שבת. מאוכלי השום אסור בישראל ואסור בכותיים. שרוצה לומר מאותם שמצוה עליהם לאכול שום בערב שבת, והוא מעשר תקנות שתקן עזרא, כדאיתא במרובה [ב"ק פ"ב ע"א], לפי שהיא עונתן של תלמידי חכמים, והשום מרבה הזרע, וכותיים נמי היו עושין כן. מעולי ירושלם אסור בישראל ומותר בכותיים. שלא היו עולים לירושלם, אלא היו עובדין בהר גריזים.
מאי איריא כותיים אפי' גויים נמי. אם יש גוי שהוא שומר שבת יהא אסור. אלא ממצווין על השבת. וכותיים נמי מצווין נינהו, דכותיים גירי אמת הם. בתרתי בבי קמייתא. שובתי שבת ואוכלי שום.
קונם שאיני נהנה לבני נח. הא [ד]לא קתני הכא הנודר מן בני נח. ככל הני דלעיל, משום דבעי למיתני סיפא שישראל נהנין לי. מותר בישראל. בגמ' מפרש טעמא. אסור באומות העולם. אפי' הם מזרע ישראל. שאני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל. וה"ה בגרים, שכל שומרי תורה על שם אברהם מיקרו. ומותר באומות העולם. אפי' הם מזרע אברהם, כדמפרש בגמ'.
לוקח ביותר. שאז אינו נהנה, ולא שוה בשוה כדמפרש בגמ'. ואין שומעין לו. אין חייבין לשמוע לו בכך, אלא אם ימצא שיעשה לו כן בזה הענין יש לו להתיר וליקח ולמכור.
לבקרו. אם הוא טוב, וקצץ דמיו, אם יישר בעיניו יעכבנו. ונאנס בידו חייב. שהוא נעשה שואל עליו. אלמא קסבר הנאת לוקח היא. ובמסקנא מוקמי' דשמואל בזבינא חריפא, דקפיץ עליה זבונא וימצא המוכר הרבה לוקחים או זה או אחר. והילכך כל עיקר ההנאה של לוקח היא, ומשום הכי חשבי' ליה שואל שכל הנאה שלו היא כמו בשואל. ומיהו בפ' המוכר הספינה [ב"ב פ"ח ע"א] משמע דכיון דקיצי דמיה הוי לוקח. גבי ההוא עובדא דאייתי קרי לפום נהרא, אתו כולי עלמא שקול חדא חדא, אמר להם הרי הם מקודשות לשמים. וקאמר התם דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, והני מילי הוא דקיצי דמיהו, משמע דלוקח הוי, דאי שואל הוי היה יכול להקדישם. ונראה לפרש דודאי לוקח הוי, כיון דקיצי דמיהו, כל זמן שירצה הלוקח לעכבו, ומשום הכי אינו יכול להקדישם. ומהאי טעמא לחוד לא היה מתחייב עליו באונסין, שיכול לומר היה בדעתו לחזור, אי לאו דחשבי' ליה כשואל לפי שכל הנאה שלו.
ואי הנאת לוקח הוא. ולא של מוכר, אפי' שוה בשוה נמי, בשלמא אי לאו דשמואל, אתיא שפיר כולה מתני', דאיכא למימר דהנאת שניהם יש. מתני' בזבינא דרמי על אפיה. שהוא מוטל על פניו. ואין לו קופצין, ואז היא הנאה למוכר ולא ללוקח.
<h2>דף לא:</h2>
מתני' בזבינא מצעא. ואז היא הנאה לשניהם. ודשמואל בזבינא חריפא. שכל הנאה ללוקח. לפי טובת הנאה שבהן. לפי מה שיהא שוה שיחזיקו לי טובה בבית חמי. זמנין שיש בהן פחת קצת, דשמא בין כך ובין כך היה מוכרן לאחר, שאם לא כן היה אסור משום רבית, כדתנן אין מקבלין צאן ברזל מישראל. ונאנסו בהליכה חייב. דהוי עלייהו שואל. דכל הנאה שלו היא, ומיירי בזבינא חריפא. בחזרה פטור. שכבר פסקה הנאתו, ותו לא הוי שואל עלייהו, משום דהוי כנושא שכר. ומהכא מוכח בהשוכר את האומנין [ב"מ פ"א ע"א] דהשואל אחר שכלו ימי שאלתו פטור מן האונסין וחייב בגניבה ואבידה דהואיל ונהנה מהנה, דהואיל ונהנה בימי שאלה מהני להיות כשומר שכר אף אחר שכלו ימי שאלה עד שיחזירנה לבעלים, והכא נמי אע"פ שהוא נותן עליהם שכר כפי טובת הנאה שבהם, מ"מ הוי עלייהו שומר שכר הואיל ונהנה.
ההוא ספסירא. סרסור, מקבל דברים בקצבה, אם יכול למוכרם ימכור והמותר יהיה שלו. חזרה דספסירא הולכה היא. דטעמא דהולכה דהוי עליה כשואל מפני שבידו למוכרו, והא נמי בחזרה בידו למוכרו, דאילו משכח לזבוני אבבא דביתיה הוה מזבן, וחמרא נמי זבינא חריפא הוא.
שאני נהנה לערלים, מותר בערלי ישראל. כגון שמתו אחיו מחמת מילה, אבל משומד לערלות כערלי גוים הוא שהוא ערל לב וערל בשר. ואסור במולי אומות העולם. דסתם ערלה ערלת לב קאמר. שאני נהנה למולים, במולי לב קאמר, אסור בערלי ישראל. שמתו אחיו מחמת מילה, דהוו שפיר מולי לב, ומותר במולי אומות העולם, כגון ערבי מהול וגבעוני מהול, דלאו מולי לב נינהו. שאין ערלה קרויה אלא לשם גויים, שהם ערלי לב. דכתיב וכל בית ישראל ערלי [לב]. שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות. בפרשת מילה שנאמרה לאברהם אבינו תמצא י"ג פעמים ברית. שדוחה את השבת. כדדרשי' [שבת קל"ב ע"א] ביום ואפי' בשבת. שדוחה את הנגעים, כדאמרי' [שם ע"ב] דבשר אפי' במקום בהרת יקוץ. התהלך לפני. בפרשת מילה כתיב. דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה. ומילה נקראת ברית. שנאמר [שמות כ"ד ח'] הנה דם הברית. ואע"ג דפשטיה דקרא מיירי בדם שנתן משה באגנות, מוקי לה נמי בדם מילה, שבשניהם נכנסו לברית. כדאמרי' מה אבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים, בפ"ב דכריתות [ט' ע"א].
אמול ואצא סכנה היא. שביום השמיני נסע. הק[ב"ה] אמר לי לך שוב למצרים. ויודע הקב"ה שיש לי בן למול. שנתעסק במלון תחלה. ואותו מלון היה סמוך למצרים, ולכך נענש עליו. שהיה יכול למול שם ולהביא[ו ל]מצרים בלא סכנה. הוי אומר זה התינוק. שנתחתן בו הקב"ה על ידי הברית. שנאמר ותגע לרגליו. משמע שלא מצאה גלוי כי אם רגליו. הרף מאף ועזוב חמה, הקב"ה אמר לו לעזבם, אלמא היה רוצה להרגם. חימה אין לי. אלא נהרג, ומסתמא משה הרגו, שהרי נתגר[ו בו]. גונדא דחימה. חיל של חמה, שלא הרג אלא חימה לבד.
<h2>דף לב.</h2>
שנאמר ויהי בדרך במלון. אר"י דיום שנסע היה יום שמיני, וכל היום לא הענישו, שעדיין היה לו שהות ביום. כשראה לעת ערב. סמוך ללילה, שהיה עוסק במלון, ולא היה עוסק במילה, מיד הענישו, והיינו דקאמר שלא נתלה לו למשה עליה מלא שעה.
ופליגא דר' אלעזר. דאיהו מוקי ליה לברית תורה. שמא יש בי דבר מגונה. שהוחזקתי להיות תמים. אין מזל לישראל. שמתקיים. שהוא משתנה על ידי מעשים להרע ולהטיב.
כל המנחש לו נחש. כלו' אחריו רודפים נחשים וקסמים, ואשר יגור בא לו, כל דקפיד קפיד בהדיה, מדה כנגד מדה. והא בלמ"ד אל"ף כתיב, אלא משום מדה כנגד מדה. נראה שאין חוזר ממה [שאמר] שכתוב כי לא נחש ביעקב, דאטו מי לא הוה ידע שהוא בלמ"ד אל"ף, אלא ה"פ משום מדה כנגד מדה יש לנו לדרוש כמו שהיה כתוב לו בוא"ו, וכדאמרי' נמי בסוטה [ל"א ע"א] גבי בכל צרתם לו צר, שהוא כתוב בלמ"ד אל"ף ודרשי' כאילו כתוב בוא"ו.
שנאמר כעת יאמר ליעקב שהמלאכים ישאלוהו מה פעל אל, ולפי שיכנסו לפנים ממחיצתם. שהפריז על מדותיו. הרבה, ושאל גדולות.
שנאמר תן לי הנפש. והוא החזיר לו, וטוב הוא שישארו עמו ויגיירום. שהריקן בתורה. זרזן בתורה אמר להם [הזהרו] בתורה ובטחו בה. ובבראשית רבה מפרש שהוריק פניהם בתורה של מי האיש הירא ורך הלבב, וחזרו כולן חוץ מאליעזר, וזהו הוריקן שהלבין פניהם מתוך בושת וצער שחזרו מדאגת עבירות שבידם. הוריקן בזהב. שנתן להם זהב הרבה, ואמר להם שלא יתנו לבם לרדוף אחר הממון כי אם להציל נפשות. עק"ב. בחושבניה הכי הוו, קעב, וימי חייו קע"ה, וזהו בן שלש שנים הכיר בוראו.
<h2>דף לב:</h2>
השטן בחושבניה שס"ד. ושנת החמה שס"ה, אותו יום שחסר זהו יום הכיפורים, שאין לו רשות לקטרג. ואע"פ שאנו עושין יום הכיפורים לשנת הלבנה, מ"מ רמז מיהא הוי.
על מאתים וארבעים ושלש איברים. מנין אברם רמ"ג. ולבסוף המליכו על רמ"ח. שהוסיף בו ה'. ואלו הן שתי אזנים ושתי עינים וראש הגויה. עינים ואזנים קשה למלוך עליהם, דכתיב ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, אבל לב לא קחשיב, דהא כתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך [והדר] וכרות עמו הברית, ונדרש על כריתת ברית מילה, אבל ראש הגויה חשיב הכא שהמליכו בו במה שנימול. והר"ר יום טוב פירש שבתחלה היה רואה או שומע פעמים דבר איסור בעל כרחו, ומהרהר ומתקשה בעל כרחו, אע"פ שלא שלט בו יצר הרע להחטיאו, כדאיתא פ"ק דבבא בתרא [י"ז ע"א]. מכאן ואילך לא היה רואה ושומע ומהרהר אלא ברצונו.
מסכן וחכם זה יצר טוב. שמתנהג במסכנות ובענוה. מעשרה שליטים שתי עינים וכו'. שבאלו עשרה אדם חוטא וזוכה, והחכמה תעז לחכם להסב אותם לדרכי יושר.
להוציא כהונה משם. מכל בניו של שם ולא מאברהם לבדו, שגם הוא היה מבני שם. נאם [ה'] לאדוני. אברהם קורא כן שקראו להקב"ה תחלה אדון, כדאיתא בפ"ק דברכות [ז' ע"ב]. עד אשית אויביך הדום לרגלך. אמרפל וחביריו. על דברתי. על דיבורו, שחטא שהקדים ברכת עבד לברכת קונו. והיינו דכתיב בההוא ענינא והוא כהן לאל עליון.
למודר הימנו מאכל. בגמ' מפרש שאמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי. אלא דריסת הרגל. אפי' במקום שאין אדם מקפיד, כדמפרש בגמ' דר' אליעזר היא. וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש. דבכלים שעושין בהם אוכל נפש שניהם שוים, כדמפרש ואזיל.
מאן תנא דאסר דריסת הרגל. אפי' באתרא דלא קפדי, דהא מתני' סתמא תנן בכל דריסת הרגל, אפי' במקום שאין אדם מקפיד על דריסת הרגל. ובפ"ק דמגלה [ח' ע"א] פריך על הך משנה דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי, ומקשי' הא בפ' חזקת הבתים [ב"ב נ"ז ע"א] משמע שאדם מקפיד על דריסת הרגל, ואפי' שותפין איכא מאן דאמר קפדי. ואר"ת דבההיא דחזקת הבתים מיירי בחצר, דהתם ודאי קפדי, ובשמעתין פריך מדריסת הרגל דבקעה בימות החמה, שאין אדם מקפיד עליה, דמתני' סתמא קתני דריסת הרגל, ואפי' בקעה בימות החמה. ומשום הכי פריך שפיר פ"ק דמגלה הא לא קפדי אינשי, ובשמעתין נמי הוי פי' מאן תנא דאסר דריסת הרגל סתמא, ואפי' במקום שאין אדם מקפיד, כגון בקעה בימות החמה, ר' אליעזר היא. דאמר ויתור אסור, דבר שדרך המוכרין לוותר וליתן לאדם הלוקח ממנו פירות, ואינו מקפיד עליו, אסור במודר הנאה.
<h2>דף לג.</h2>
והא מן מאכל נדר. ונפה וכברה לאו מאכל הוא. ומשני באומר הנאת מאכלך עלי. אימא שלא ילעוס [חטים] ויתן על גבי מכתו. ואפי' מחטים של מודר, דה"ק הנאת מאכלך עלי, מה שאתה לועס ואוכל עלי, שלעיסת חטין מועלת למכה, והכי נמי אמרי' במשנה פסחים [ל"ט ע"ב] לא ילעוס אדם חטין בפסח ויתן על גבי מכתו מפני שמחמצת.
ה"ג באומר הנאה המביאה לידי מאכל עלי. ול"ג מאכלך עלי. שק להביא פירות וכו' הנאה המביאה לידי מאכל הוא. ואסור אפי' במקום שאין [משכירין]. סוס לרכוב עליו. להלך לבית המשתה. וטבעת ליראות בה. בבית המשתה, שיראה בה כעשיר, ויתנו לו מנה יפה. מיפסק ומיזל בארעיה. לקצר [דרכו] דרך ארצו לילך לבית המשתה. מאי. וכל הני במקום שאין משכירין. וא"ת [ל]מה לא מוכח מדלא מפליג במתני' בדידה, בין טבעת ליראות ושלא ליראות. י"ל דכולה בשלא ליראות מיירי. צריכא למימר. פשיטא דלאו הנאת אכילה היא.
ואיידי דקתני רישא לא ישאילנו. נפה וכברה, דההוא אצטריך למתני, דאע"ג דמוקמי' לה באומר הנאה המביאה לידי מאכל, סד"א היינו דוקא כגון קדירה ושפוד, שמתקן בה לאכול, אבל נפה וכברה דלאחר ניפוי אינו ראוי עדיין לאכול לא. תנא סיפא משאילו.
[מקום שמשכירין] כיוצא בהן אסור. דכיון דמשתרשי ליה השכר, שהיא הנאה המביאה לידי מאכל, והוי כאילו נותן לו מעות ליקח מהם מאכל. אבל במודר הנאה אסור אפי' מקום שאין משכירין כיוצא בהן, דהנאה מיהא איכא. ואע"ג דאמרי' לקמן במתני' דפורע לו חובו, לא דמי דהתם אינו נותן כלום, אלא אברוחי ארי בעלמא הוא, אבל הכא מהני לו לעצמו. וגבי פורע לו חובו נמי, אם אמר לו פרע לי חובי על מנת שלא אשלם לך, נראה שהיה אסור. והכא אם היה נותן עליה שכר נראה שהוא מותר, וכן בדברים שנותנין עליהם שכר מותר לשכור ביתר.
מכלל דרישא. לא ישאילנו במודר הנאה. אע"פ שאין משכירין, ואין מקפידין בני אדם על הנאתו, מאן תנא [וכו'].
שוקל את שקלו. לאו דוקא נקט שקלו, אלא מחצית השקל שהיה כל אחד מישראל מביא בכל שנה. ובפ' בתרא דכתובות [ק"ח ע"א] פריך בשלמא שוקל לו שקלו כדתניא תורמין על האבוד ועל הגבוי, פי' שאם שלח אדם את שקלו ואבד תורמין עליו וזוכין בשבילו, ומיירי מתני' ששלח זה את שקלו ואבד, אלא פורע את חובו הא משתרשי ליה, ומשני חנן היא. והכי מפרש לה בגמ'. ונראה דלקמן דמוקי לה כחנן מצינן למימר שוקל לו את שקלו אפי' היכא דקא משתרשי ליה, לפי מה שנפרש בגמ'.
ופורע את חובו מיירי בכל חוב, ולא במזונות אשתו לבד, (לזר) בספרת"ם. וא"ת אמאי תני תרתי שוקל לו שקלו ופורע לו חובו. י"ל דאי לא תנא אלא שוקל את שקלו הוה אמינא דמיירי באבוד וגבוי דלא משתרשי ליה, ואי לא תנא אלא פורע את חובו הוה אמינא דוקא בבעל חוב שאינו דוחק, אבל בבעל חוב דוחק לא, להכי תנא שוקל את שקלו לאשמעי' אפי' בעל חוב דוחק, דשקלו כיון שלא פרעו בעל חוב דוחק הוא, שממשכנין אותו, ומינה מוכח בירושלמי דמיירי אפי' בבעל חוב דוחק. ולפי רת"ם שפירש דמילתיה דחנן אינה אלא במזונות אשתו דוקא, וצריך לומר דשוקל לו את שקלו מיירי דוקא באבוד וגבוי, וא"ת א"כ ליתני פורע את חובו וכל שכן שוקל את שקלו. י"ל דשוקל את שקלו מיירי אפי' נותן לו בידו ליתן לגזברין, וכי האי גוונא בפורע את חובו אסור כיון שנותן לו בידו. ושטת הירושלמי קשיא על פי' רת"ם ובגמ' [אפרש] אי"ה.
ומחזיר לו אבידתו ובגמ' פליגי אי מיירי בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה, או בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר, או בששניהן מודרין זה מזה. מקום שנוטלין עלי' שכר. כדתנן [ב"מ ל' ע"ב] היה בטל מן הסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל. תפול הנאה להקדש. נראה שאם שניהם מודרין זה מזה. יתן לו הבעל אבידה יותר משכרו, שאם לא היה נותן לו כי אם שכרו, נמצא בעל אבידה נהנה, כדאמרי' לעיל [ל"א ע"ב] דבזבינא מיצעא שניהם נהנין. והמחזיר לא יטול כי אם פחות משכרו, והמותר תפול הנאה להקדש. והא דקאמר תפול להקדש ולא אמר יוליך הנאה לים המלח, שהרי אמר כל הנאה שיהנה ממנו יהא כהקדש, והיינו דדייק בגמ' מהכא דיש מעילה בקונמות, מדקרי לה הקדש.
אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי. תימה דהכא משמע דמבריח ארי מנכסי חבירו אינו נוטל עליה שכר, ובפ' השוכר את הפועלים [ב"מ צ"ג ע"ב] משמע גבי רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס. וקאמר שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות, שומר חנם בחנם שומר שכר בשכר. י"ל דהתם מיירי שהארי קרוב לשם ובריא הזיקא, שהדבר ברור שיבא לידי דריסת ארי, אבל היכא שאינו ברור כל כך שיבא לידי הפסד אינו נוטל עליה שכר, והכא אינו ברור שיבא לידי הפסד, שיכול לומר מפייסנא ליה ומחיל לי, ואפי' יש משכון, מפייסנא ליה ויהיב לי משכוני, דהכי מפרש בירושלמי. ואפי' בבעל חוב דוחק אמרי' בירושלמי שיכול לפרוע לו, ויש ליתן טעם דמצי למימר מפייסנא לאוהבי שיפטרוני נגדו. אמר רב הושעיא דברי חנן היא. כלו' הא מני חנן היא.
<h2>דף לג:</h2>
כגון שלוה על מנת שלא לפרוע. והכא לכולי עלמא הוה מבריח ארי. ושוקל את שקלו מיירי על האבוד ועל הגבוי. איבד מעותיו פרש"י בפרק בתרא דכתובות וה"ה נמי לכל חוב שעליו ועמד חבירו ופרעו, שאינו יכול לומר לו את חובך פרעתי שלם לי, כיון שלא אמר לו זה הלוני. וכיון דאילו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה היא, כי פרעיה לשם מחילה לאו מידי יהיב ליה. ורת"ם פי' דחנן נמי לא קאמר אלא דוקא גבי זן את אשתו, שיכול לומר איפשר שתהא עושה ואוכל[ת], או תתפרנס מן הצדקה או מקרוביה, או קרוביו יתנו לה בחנם. וה"פ הא מני חנן היא, ומיירי בחוב שהוא כאותו של חנן, אבל בשאר חוב מודי חנן דלא הוי כמבריח ארי. וא"ת והא תנן במתני' וזן את אשתו ואת בניו, ולפר"ת היינו (את) פורע את חובו. י"ל דההיא אתיא כבני כהנים גדולים, ומיירי [בזן] את אשתו במזונות יתירים, שהוא נותן להם כראוי, וזה מעדיף להם. ועוד י"ל דמיירי בפניו, ובפניו אפי' בני כהנים גדולים מודו דאיבד מעותיו, דעד [כאן] לא פליגי אלא שלא בפניו, משום דדמי ללותה ואכלה, ובלותה ואכלה אפי' חנן מודה דחייב, הילכך עמד ופירנס נמי חייב לבני כהנים גדולים, אבל לותה בפניו ואכלה ודאי הניח מעותיו על קרן הצבי, דאבידה מדעת היא, דכיון דיכולה לתובעו לדין ואינה תובעת א"כ אחולי אחילתיה. וכן צריך לומר גם לפרש"י אליבא דרבה דמוקי מתני' ככולי עלמא. ובירושלמי מוכח כפרש"י ולא כפי' ר"ת. דקתני התם רבא בר ממל בעי הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו (ד)פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים. א"ר אסי טעמא דבני כהנים גדולים תמן לא עלתה דעתו שתמות אשתו ברעב, ברם הכא מפייס הוינא ליה הוה מחיל לי. הגע עצמך דהוי גבי משכון. מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני. ע"כ בבעל חוב שאינו דוחק, ואפי' בבעל חוב דוחק, ושמעי' מן הדא ושוקל לו את שקל[ו]. לא שקל אין ממשכנין, פי' בתמיהא, הדא אמרה ואפי' בבעל חוב דוחק. השתא משמע דסבירא ליה שהיה פוטר חנן בפורע שטר חוב טפי מבמזונות אשתו, ואפי' מבני כהנים גדולים רו[צה] לומר דלא פליגי אלא במזונות אשתו, משום דלא עלתה על דעתו שתמות אשתו ברעב, אבל בשאר חוב מודו ליה, והשתא גם לפרש"י נמי צ"ל דפליגי על תלמוד שלנו, שאנו משווים שאר חוב למזונות אשתו, ושם מחלק ביניהם. ומיהו לפי ר"ת קשה טפי, שפירש דבשאר חוב מודה חנן דלא הניח מעותיו על קרן הצבי, והתם משמע איפכא דאפי' בני כהנים גדולים מודו בשאר חוב דהניח מעותיו על קרן הצבי, ואין סברא להפך סברתם כל כך. ועוד קשה לפי' ר"ת דאמרי' לקמן ותורם את תרומותיו לדעתו, והלא מהנהו. לפרש"י ניחא, דאתיא כחנן דחשיב פורע חובו כמבריח ארי בכל חוב, אלא לפי' ר"ת קשיא. ושמא י"ל דהתם כיון שטובת הנאה שלו, שיכול ליתנם לקרוביו או לאוהביו, ולכך לא הוי כשאר חוב ולא הוי אלא כמבריח ארי. ויש ללמוד מן הירושלמי דלמאן דאית ליה דפורע את חובו הוי כמבריח ארי אית ליה דשוקל שקלו אפי' היכא דקא משתרשי ליה, דקאמר נשמעיניה מן הדא לא שקל אין ממשכנין אותו, בתמיהא, וסבר נמי דפורע את חובו אפי' בבעל חוב דוחק, דקא מוקי לה בדברי הכל ואע"ג דפסקי' בפ' בתרא דכתובות [ק"ט ע"א] כחנן, מ"מ ניחא ליה לאוקומי [לדברי] הכל.
גזירה שלא לפרוע אטו לפרוע. ובפרק בתרא דכתובות [ק"ח ע"א] קאמר רב אושעיא לא אמר כרבה, נהי דהנאה לית ליה כיסופא מי לית ליה, ואיכא הנאה פורתא שפוטרו מן הכיסופתא שהוא מתבייש אם לא יפרע.
דכי מהדר ליה מדעם דנפשיה של בעל אבידה קא מהדר ליה. ואע"פ שהיה מאבדה אם לא שהחזירה לו, מ"מ לא חשיב ליה הנאה, כיון שחייבו הכתוב להחזירו. ומיהו אי אמר ליה השב אבידתי, יש רוצים לומר שאז ודאי היה אסור, דקא מהני ליה דעביד שליחותיה, כדמוכח לקמן [ל"ו ע"ב] גבי תורם תרומותיו ומעשרותיו לדעתו, דכי עביד שליחותיה חשיב ליה הנאה. ונראה דלא דמי, דהתם אם לא שצווהו לא היה חייב לעשות, אבל הכא שאפי' לא אמר לו חייב להשיב, משום דאמר ליה לא גרע.
דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף. דאית ליה דשומר אבידה כשומר שכר, דבההיא הנאה דלא בעי מיתב פרוטה לעניא הוי עליה שומר שכר. פי' בשעה שעוסק בה, כגון אם היא בעלי חיים, שעוסק בה להאכילה ולהשקותה, או טלית שוטחה לצרכה או מחזירה, ופטור מלמיתב ריפתא לעניא בשעה שעוסק בה, דכל העוסק במצוה פטור מן המצוה, והיינו דוקא כשהוא מתבטל ממצוה זו כשהוא עוסק באחרת, והיינו דקאמר ואידך פרוטה דרב יוסף לא שכיחא, שאין רגילות דתתרמי דאתי עניא בשעה שהוא עוסק בה. וא"ת והשתא נמי יתן פרוטה לעניא, דהשתא לא מיתהני מיניה. י"ל דמ"מ הוא נהנה, כיון דפטור מליתן לו, וכי יהיב ליה מתנה בעלמא הוא. [וא"ת] ואכתי יחזיר לו אבידתו ותפול כל הנאה [של] פרוטה שנהנה להקדש. י"ל דלא מצי דייק לדעת כמה פעמים הוא פטור על ידה מליתן פרוטה לעני, ולא תפול הנאה להקדש בעין יפה, והילכך אסור. וא"ת ואכתי מה בכך אם נפטר מליתן פרוטה לעני על ידי אבידת חבירו, אברוחי ארי בעלמא הוא, שמבריח העני מעליו, כמו פורע חובו. י"ל דלא דמי, דודאי מבריח ארי מנכסי חבירו אין נהנה ממנו כלום, אבל להבריח ארי מעל עצמו אסור, שהרי הוא כאלו נוטל פרוטה מכיסו של בעל אבידה ונותנה לעני.
<h2>דף לד.</h2>
תנן וכו'. היינו דתפול הנאה להקדש, דמיירי ששניהם מודרין זה מזה, הילכך אי איפשר ליתן לו השכר ולא למוחלו. אמאי תפול הנאה להקדש. יתן לו שכרו משלם, שהרי אינו מודר הנאה מבעל אבידה. אחד קתני. כלו' ודאי אמת הוא שאם ירצה המחזיר לקבל השכר יתן לו, וכי קתני מתני' תפול הנאה להקדש, אם אינו רוצה לקבל קאמר. והא דקתני מתני' תפול הנאה להקדש ולא קתני יקבלנה המחזיר, אורחא דמילתא נקט, שאין אדם רוצה לקבל עליה שכר, הואיל ומצוה היא, ואע"פ שאינו צריך לעשות בחנם כיון שמתבטל ממלאכתו דאבידתו קודמת לשל כל אדם. ועוד משום דאיירי ברישא מחזיר לו אבידתו בהשבה בחנם במקום שאין נוטלין עליה שכר, [תנא נמי סיפא במקום שנוטלין עליה שכר], והוא מחזיר לו בחנם, תפול הנאה להקדש.
איכא דמתני הכי וכו' אבל נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה לא מהדר ליה דהא קא מהני ליה. שהוא מחזיר לו את שלו, ולא אמרי' טעמא דלעיל דמדעם דנפשיה קא מהדר. היינו דמתרץ מקום. וכדפרי' לעיל, משום ששניהם מודרין זה מזה ולא איפשר לקבל השכר ולא למוחלו, ולכך תפול הנאה להקדש. אלא למאן דאמר בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה לא מהדר, היכי מתרץ מקום, דכיון דמיירי שנכסי מחזיר מותרין על בעל אבידה, אמאי תפול הנאה להקדש והלא יכול בעל האבידה לעכב השכר. קשיא. דלא מצי לשנויי אחדא קתני כדלעיל, שאם אינו רוצה לעכב השכר לעצמו תפול הנאה להקדש, דלאו אורחא דמילתא הוא כמו בההיא דלעיל.
<h2>דף לד:</h2>
אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש. ומיד חל עליו הקדש, וכגון דקיימא בתוך ד' אמותיו, וד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום. נטלה לאוכלה מעל לפי כולה. ומשלם כפי שוויה וחומש, כיון שמתכוין להוציאה מרשות הקדש. להורישה לבניו. לאו דוקא נקט הכי, אלא כלומר ליתן אותה לאחר, מעל לפי טובת הנאה שבה, ואם יש שוה פרוטה בהחזקת טובת הנאה שמחזיקים לו בניו, מעל ומשלם פרוטה וחומש, אבל בכולה לא מעל שהרי הבנים אינם חפצים שיזכו לצרכם דבר איסור, ולא קנו כלל, דאפי' למאן דאמר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, איסור לא ניחא ליה דליקני. ואע"ג דלא קנו, החזקת טובה מיהא איכא. ויש לתמוה על פירוש זה, אמאי נקט ככר של הפקר, ליתני ככר של הקדש. ופי' הר"ר יום טוב בר' יהודה היתה לפניו ככר של הפקר ונטלה והקדישה, ואחר כך בא אדם אחר ואכלה, אם מתחלה כשנטלה המקדיש לא נטלה לאוכלה אלא להורישה לבניו, שאמר הריני זוכה בה לצורך בני, הרי אין לו בה כי אם טובת הנאה, וכשהוא מקדישה אינו מקדישה אלא מה שיש לו בה, והילכך לא מעל אותו שאכלה אלא לפי טובת הנאה שיש לו בה למקדיש.
ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו. מי אמרי' השתא דנתנה לו אינה עוד ככרו של נותן, ושרי. או דילמא עליך אמר ליה. כלו' עליך הוי דוקא, ומיתסר אפי' כי נפקא מרשותיה.
ה"ג א"ל פשיטא דאע"ג דיהביה ניהליה במתנה אסור, [אלא] ככרי עליך לאפוקי מאי, דאי גנביה מיגנב, א"ל לא, לאפוקי דאי אזמניה עליה. שאם הזמינו עליה, שעדיין היא ברשותיה כל שעה, לענין זה אוסרה עליו. אבל נתנה לו במתנה שיצאה מרשותו לגמרי, לעולם אימא לך דשרי.
<h2>דף לה.</h2>
ה"ג השאילני פרתך אמר לו קונם פרה שיש לי שאני הנאי לך, נכסי עליך אם יש לי פרה אלא זו [ה]פרה. וה"ג נמי בסיפא גבי קורדום. וה"פ השאילני פרתך, אמר לו קונם עליך כל פרה שיש לי שאוכל לההנות לך ממנה, כלו' שאין לי שום פרה שאוכל להשאילך, ואם יש לי תהא עליך קונם, או שאומר בלשון זה, נכסי עליך אם יש לי שום פרה אלא זו [ה]פרה, ונמצא שיש לו, וכן גבי קורדום, [בחייו] של [מדיר] אסור, מת. מותר, דתו לא מקרו נכסיו, או שניתנה לו במתנה הרי זה מותר. וקשיא לרבא דאסר ככרי עליך כשניתנה לו. ומשני לעולם אי יהביה לדידיה אסור, והכא דשרי, שניתנה לו על ידי אחר, דיקא נמי וכו'.
יש מעילה בקונמות או לא. כל מקום שאין דעתו להקדישו לבדק הבית או למזבח, כי אם לאוסרו עליו או על חבירו, קרי קונמות, בין בלשון קונם בין בלשון קרבן. ובמקום שמקדיש לבדק הבית או למזבח או לדמיו למזבח, בין בלשון קונם בין בלשון קרבן, הוי הקדש גמור, דקונם הוי ממש כינוי [ל]קרבן.
ה"ג ככר זה הקדש ואכלה וכו'. דהקדש גמור הוא, והא לא אצטריך, אלא משום סיפא נקט לה, ולכך יש לה פדיון כשאר הקדש. ככר זו עלי הקדש ואכלה, היינו קונם שהתפיס עליו הככר כהקדש, הוא מעל, דסבירא ליה יש מעילה בקונמות. וחבירו לא מעל, שהרי לא נאסרה עליו, לפיכך, שלא אסרה אכולי עלמא, אין לה פדיון, שאין זה הקדש גמור. וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה לא מעל, פי' בין הוא ובין חבירו, לפי שאין מעילה בקונמות. ואסיפא קאי, אבל ברישא מודו רבנן דמעל. דהקדש גמור הוא. ולא גרסי' בין כך ובין כך, דהוה משמע בין רישא ובין סיפא. ומיהו תימה, דבריש פרק האשה רבה [יבמות פ"ח ע"א] אמרי' אי קסבר יש מעילה בקונמות וקדושת דמים נחת להו משום דבידו לפדותו, משמע דלמאן דאמר יש מעילה בקונמות בידו לפדותו. ומאן שמעת ליה דאמר יש מעילה בקונמות, ר' מאיר, ואיהו נמי אין פדיון קאמר. ופר"ת דכולה הך ברייתא מיירי בקונמות, וה"פ ככר זו הקדש, שאמר ככר זו אכולי עלמא כהקדש, והיינו קונם, בין הוא בין חבירו מעל, כיון שעשאה קונם אכולי עלמא, לפיכך, דבין הוא ובין חבירו מעל, יש לה פדיון, דקונמות כי הני שנאסרו אכולי עלמא כהקדש יש להן פדיון. ככר זו עלי הקדש הוא מעל וחבירו לא מעל לפיכך אין לה פדיון, דלא דמיא להקדש דאסור אכולי עלמא, וחכמים אומרים בין כך ובין כך, בין ברישא בין בסיפא, לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות, בשום ענין. והשתא ניחא וברוב הספרים גרסי' הכא בין כך ובין כך.
ככרי עליך ונתנה לו במתנה, מי מעל. לר' מאיר בעי, דאמר יש מעילה בקונמות אפי' היכא דלא אסר ליה אכולי עלמא לימעול נותן הא לא אסירא עליה. שאינה הקדש כי אם על חבירו. לימעול מקבל. שעל ידי קבלתו היא יוצאה מרשות לרשות, ושנוי רשות הוי מעילה, [ומיירי] שאינו יודע שהיא לו כהקדש, דקרבן מעילה לא שייך אלא בשוגג, כדתניא [פסחים ל"ג ע"א] הזיד [במעילה] ר' אומר במיתה, וחכמים אומרים באזהרה. יכול [דאמר] היתירא בעיתי איסורא לא בעיתי. ולדעת שתהיה אסורה לי לא קבלתיה, ואיני חפץ לזכות בה, ונמצא שאינה יוצאה מרשות לרשות על ידי קבלתי. אמר ליה מקבל מעל לכשיוציא אבל כשיוציא ימעול, שהרי הוא מוציאה מרשות לרשות, שאותו מקבל שני מתכוין יפה לזכות בה אפי' היא הקדש, דלא שייך ביה למימר איסורא לא בעיתי, כיון שאין המעילה עליו.
<h2>דף לה:</h2>
ומקריב עליו, על אותו שהדיר, אם כהן הוא, קיני זבין וזבות וקיני יולדות. וה"ה שמקריב עליו קרבן עשיר של יולדת, ואגב קיני זבות תנא קיני יולדות.
שלוחי דידן הוו, כדאמרי' בסמוך דצריכין דעת, שצריך ציווי בעלים, או שלוחי דשמיא. דאי שלוחי דידן הוו היאך יוכלו להקריב קרבנות בשבילנו, כיון שאין אנן יכולין להקריבם. וא"ת אמאי לא פשיט לה מדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר בפ"ק דקידושין [כ"ג ע"ב] הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, דאי שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדי' ואינהו מצו עבדי. י"ל דבעי לאוכוחי ממשנה או מברייתא.
ואי אמרת שלוחי דידן הא קא מהני ליה דעביד שליחותיה. דאע"ג דמצוה קא עביד. [א]סור כיון שהוא שלוחו, ולא דמי למלמד את בנו דשרי משום דמצוה קא עביד, דהתם לאו בשליחותו קא עביד.
אלא מחוסר כפרה שאני דא"ר יוחנן הכל צריכין דעת בעלים כשמקריבין, דכתיב לרצונו [לפני] ה', חוץ ממחוסר כפרה. כגון קרבנות זב וזבה יולדת ומצורע.0...
